דלג לתוכן העמוד

לזכר פסח ולאה הומינר - הורי.



  • מפעלים לשמות עצם

    נולדנו, נאחזנו ואחזנו.

    חיפשנו ולא מצאנו.

    חשבנו והאמנו, למרות הכל המשכנו - בטחנו והמתנו.

    בינתיים לימדנו, בעיקר למדנו.

    גם עבדנו וכמעט אבדנו.

    פתאום גילינו שאנו לא לבד,

    שניים שהם אחד בתוך כל אחד ואחד

    רועי הומינר

    • לזכרו של פסח הומינר 1936 - 2012



      פסח הומינר הגיע לעין יהב בשנת 1967 עם אשתו לאה ושלושת ילדיהם: נגה, רועי, יאיר.
      בנם אהוד נולד בשנת 1971 בעין יהב. הקים משק חקלאי שברבות השנים מנוהל ע"י בנו רועי.
      פסח נולד בירושלים בשנת 1936 ד' כסלו תרצ"ז - נצר למשפחת רבנים מבית מדרשו של הרב ישעיהו הומינר.
      ילדיו הם דור שישי לשושלת ומהם זכה ל- 8 נכדים.
      פסח נפטר בעין יהב ביום שישי 20.7.2012 א' באב תשע"ב
      יהי זכרו ברוך




      על קליטתו של פסח הומינר בערבה הוא מספר בהומור ובאופטימיות האופיינית לו בחוברת העשור (1977)

      תחילה שבאתי לקיבוץ ראיתי פחונים וצריפים. אמרו לי: זאת עין יהב. לעין יהב כזו לא התכוננתי. אך אמרו לי שבונים בתים ויהיה טוב. בבוקר עבדתי קצת בשדה. הייתי שבוע בקיבוץ וכשחזרתי ספרתי ללאה שראיתי מושב שעכשיו מתחילים רק לבנות אותו. מושב יפה! חוץ מבתים, שמים וחול, אין שום דבר. אך אני מקווה שיהיה טוב. בערב שבת אחד הבאתי את האישה והילדים. תוך רבע שעה פרקו לי את האוטו. סדרו את המיטות, השכיבו את הילדים לישון. הסתכלתי נדהם. לא נשאר לי דבר לעשותו. בבוקר באים ואומרים לי: יאללה, בוא לשדה, תראה את השדה לך. שדה שלי? משהו שלי! חשתי שזהו מושב שיתופי. לא ידעתי לאן נפלתי. הביאו אותי לשדה. היו שם: דונם וחצי מלפפונים, שלושה דונם בצל, שני דונם עגבניות, אחד וחצי דונם שום. אמרו לי: טוב! קטוף מלפפונים. ואני – חוץ מאשר בתוך סלט לא ראיתי מלפפונים.

      עודד ואשר היו המאמצים שלי. נעמדתי בשדה. אני רואה בצד שני את חגי. אני רואה את חגי עובד. מה הוא עושה שם? מה אעשה? ואני מתבייש... אני רואה שהוא מתכופף. התכופפתי גם כן. לא חשבתי בכלל שזהו השדה שלי, שאני צריך להתפרנס ממנו. אח"כ ראיתי שעולים מן השדה. לא היה לי טרקטור (הוא היה צריך להגיע מחיפה). איך אני חוזר הביתה לארוחת בוקר? ראיתי שחגי עולה. כדי שלא אשכח לאן אני צריך לחזור הורדתי את החולצה ותליתי אותה על אחת הממטרות. אני חושב שתליתי אותה בכלל על הממטרה של קקטוס. עליתי, הגעתי הביתה. אני אומר ללאה: אמרו לי לקטוף מלפפונים. אני לא יודע איך? אז תשאל! – השיבה לי.



      איך יורדים בחזרה? התחלתי ללכת אך לכיוון גן הירק הישן. לפתע ראיתי את חגי והוא נוסע לכיוון אחר. נסעתי על אופני הישנות וחיפשתי את החולצה. לא מצאתי אותה. היא נעלמה. בסוף פגשתי את אשר והוא אומר לי: שמע, אם גמרת לקטוף אני יכול לקחת את הארגזים. אני שואל אותו: על מה אתה מדבר? אמר לי: לא קטפת מלפפונים? החלטתי לקטוף. רצתי עם המלפפונים אל הארגזים במקום להפך ולבסוף מלאתי אותם. מיינתי בערב, שמתי את הגדולים למעלה ואת הקטנים למטה. הייתי בטוח שהגדולים הם אא'. בערב הייתי הרוג. בחיים שלי לא התכופפתי כל כך הרבה. ופה רציתי להראות שאני בכול זאת קוטף משהו.

      והלאה? מה עושים הלאה? פותחים מים? לא פותחים מים? אולי פותחים לי? לא ידעתי. ברוך טנא בא ושאל איך הסתדרתי? הוא הסביר לי איפה השדה שלי, חלקה שלי, כל זה שלך! צריך לחתום? בעיר אני יודע צריך לחתום. לשלם משהו... אמר לי: אתה יודע שאתה צריך להביא את הטרקטור? בחיים שלי לא עליתי על טרקטור. העמידו לי את הטרקטור בחצר. אני מסתכל על הטרקטור. הטרקטור מסתכל עלי. קבלתי אומץ. התיישבתי עליו. ראיתי מפתח. סובבתי . אין תגובה. החלטתי – הטרקטור מקולקל, לא עובד. נו, סדרו אותי. עבר מוטי חויה ואמרתי לו: שמע, הטרקטור לא עובד. אמר לי: מה פתאום , טרקטור חדש הגיע עכשיו מחיפה. איך יתכן? הוא הכניס את המדחף. הדליק. והנה, תראה הוא עובד.!!! והטרקטור עובד. בסוף בא נדב שלו שהיה שותף שלי לטרקטור ושאל אותי: "תגיד, אתה צריך עכשיו את הטרקטור? אמרתי לו: לא, לא צריך קח אותו., אבל תביא לי אותו אח"כ. איך שהוא הסתכלתי, איך הוא עולה, איך הוא נוגע, למעלה למטה... אחה"צ הביא נדב את הטרקטור. בני הקטן עלה עליו ואמר: "אבא בוא נעשה סיבוב" אמרתי לו: "לא, לא עכשיו" לבסוף ראה אותי נדב מנסה. אמר לי: תראה, זה ראשון, זה שני, זה שלישי" וכו'. איך שהוא תפסתי את הפטנט.

      על המצב הביטחוני.
      פעם הייתה הפגזה חזקה. בדיוק הוקרן מערבון. סרט ראשון על גג הצרכנייה. כשנשלף האקדח נשמעו יריות. כולם המשיכו לשבת והיו בטוחים שזה חלק מהסרט. לפתע הבינו! כולם ירדו בדהרה במדרגות. אמנון נבון קפץ מהגג. הגברים רצו אל הילדים ולנשים נאמר להישאר בצרכנייה. אך לאה ויוכבד התחילו לרוץ לכיוון הכביש הראשי כי הייתה חשכה מוחלטת. הן הגיעו עד השער.
      קרה מקרה עם בחור, צביקה שמו, שטיגן חביתה בחדרו (חלון המטבח פנה לכיוון התמרים) הוא הראה לאשתו כיצד הוא הופך ביצה בזריקה כלפי מעלה. העיף את החביתה וחיכה שתחזור למחבט, אך היא נדבקה לקיר. זה היה רסיס של קטיושה שהעיף אותה.

    • Re: לזכרו של פסח הומינר 1936 - 2012

      משפחת הומינר הגיעה לעין יהב בשנת 1967
      לעין יהב חיפשו משפחות עם ילדים. פסח ולאה הגיעו לעין יהב עם ארבעת ילדים: נוגה, רועי, יאיר ואהוד. לאה עבדה כמזכירה במושב ופסח שהיה בוגר שכונת מאה שערים בירושלים בחר להיות חקלאי.

      היינו שכנים בחלקות. פעם כשאביו הגיע למושב הוא ירד אתו לשדה כשהוא לבוש בגדי חרדי שחור. בשיחה אתו הוא הציע לנו לבנות במושב מקווה. בעדינות השבנו לו שאולי במקום מקווה יסייע לנו לבנות בריכה. הוא צחק והבין שמאתנו לא תצא תורה.

      לימים הלכה לעולמה לאה ז"ל (2003) ופסח נותר לבדו. עברו מספר שנים, הוא התוודע לדליה ובעקבותיה עבר להוד השרון. לפני כשנה כשמצבו הבריאותי הוחמר והוא הפסיק להיות נייד חזר לעין יהב. בשנה זו בקרתי אותו לפחות אחת לשבוע. פסח קיבל אותי תמיד בחמימות וטרח להתנצל על שהוא מטריד אותי. הוא עבר תקופות לא קלות כשבלילת ברירה קטעו את שתי רגליו. הוא שמר על אופטימיות וקיווינו שניתן יהיה להתקין לו פרוטזות והוא ישוב להיות נייד יותר, אבל כל ניסיון להתחיל שיקום לא צלח.

      פסח אהב את הבית וביקש בכל פעם לחזור למקום שאותו אהב וחש בו נוח.
      פסח היה אומר שלאה מצפה לו למעלה. כמו לאה גם הוא הלך לעולמו ביום שישי 20.7.12
      יהי זכרו ברוך

      שבע כהן – אחות מושב עין יהב
      בטקס ההלוויה 22.7.12

      עגבניות בברוסים בבית האריזה של עין יהב / שנות ה-60 /מתוך אתר עין יהב

    • Re: לזכרו של פסח הומינר 1936 - 2012

      ר"ח אב תשע"ב
      הספד לאבא – פסח הומינר ז"ל


       

       

      פסח הומינר בחצר ביתו בעין יהב משק מס' 2 / תמונה משנת 2007


      מתוך מסכת חיים שיכולה היתה לפרנס סדרה של ספרים, התעצבה דמותך יוצאת הדופן.
      אך סמלי הדבר, כי אתה שנמזגו בך קווי היסוד של כמעט כל שסע בעם, נולדת בדיוק במקום בו עומד היום מוזיאון ישראל. מצריף רעוע, נצר למשפחה חרדית ידועה, לקחו אותך החיים לבית היתומים הידוע לשמצה – דיסקין. משם המשכת לחיים במסגרת "עליית הנוער" בקיבוץ אפיקים, לשירות צבאי כחייל במשמר הגבול בקיבוץ נחל עוז ולבסוף בעין יהב.
      במסיבה של שוטרים, פגשת את לאה קורנגולד חדת הלשון, מי שהייתה לרעייתך ולאם ארבעת ילדיך. שניכם פליטי העולם האורתודוקסי, שהלכתם להיות חלוצים בערבה, ויתרתם על עולמכם הישן ואנו גדלנו בלי נוכחות של סבים וסבתות ובלי שורה ארוכה של קרובי משפחתך אבא, שנותרו בשכונת מאה שערים.

      ההבדל בין שני העולמות היה בלתי נתפס. הקלצ'ניקוב, הקטיושות והבהלתנו הילדים אל המקלט שמתחת למיטה, היו מילים בשפה אחרת. שפה שלא תמיד המשיגה את ההתמסרות לבלתי ידוע ואת ההתעקשות על שחיה קבועה נגד הזרם.
      לבך מעולם לא היה שלם ותמיד נותר בך הצימאון לדבר תורה ולחוויה של יהדות מזוקקת. היה לך חשבון לא סגור עם הממסד ועם עולם המסורת גם יחד, ועם ריבונו של עולם היתה לך דרך ההתקשרות המיוחדת רק לך. הבנו זאת כשמפעם לפעם, היית נותן קולך הערב בפרקי חזנות מורכבים, שלא היו אלא געגוע למשהו שאבד.

      כמי שלא זכה לילדות של ממש, נותרת ילד נצחי ולשמחת נכדיך האהובים, גם גיל שבעים נראה לך זמן מצוין לטפס עמם על עצים ולעשות מעשי ליצנות שלא ייאמנו.
      בשנים האחרונות, ידעת אושר עם דליה ואנו אסירי תודה על התקופה היפה לה זכית במחיצתה.

      אינני רוצה לזכור אותך אבא, כפי שהיית בשנה האחרונה. שנה איומה וכואבת. אני רוצה לזכור אותך כאדם שהעלה את הסתירות בחייו לדרגת אמנות, כאדם שקידש את החול ושמתוך נקודת המבט המיוחדת רק לו, ראה את המרכז כשוליים.

      נוח על משכבך בשלום.

      נגה כוכבי הומינר

      סבא הרב שמואל הומינר מבקר בעין יהב ואוחז בידיהם של רועי ונגה - נכדיו

    • נגה כוכבי לבית הומינר מספרת על הוריה: "הם היו שונים"

      י"ג באב תשע"ב
      1 באוגוסט 2012

      הלכו בדרכם
      לזכרם של לאה ופסח הומינר ז"ל
      טוֹב-רָשׁ, הוֹלֵךְ בְּתֻמּוֹ-- מֵעִקֵּשׁ דְּרָכַיִם, וְהוּא עָשִׁיר. (משלי כ"ח, ו')




      לאה לבית קורנגולד, שנחשבה ליפה בין שוטרות ירושלים, ידעה לנהל שיחת חולין בכמה שפות וגישתה אל הזולת היתה ישירה להפליא. בזכות נתונים אלה, היא זכתה לשרת כשומרת ראש של מבקרים חשובים שהגיעו מן העולם הגדול אל מדינת ישראל הצעירה. באופן מיוחד, אהבה לאה לספר על הזמן בו ליוותה את הקומיקאי דני קיי וכן על מפגשיה עם פולה בן גוריון.

      פסח הומינר, איש משמר הגבול, פגש את לאה במסיבה של שוטרים והשניים שהפנו עורף לעולם האורתודוכסי בו צמחו, באו בברית הנישואין. פסח הוצב בקיבוץ נחל עוז שסבל מהתקפותיהם של הפידאיון. הוא הנציח את כאבו על הירצחו של המא"ז הנערץ רועי רוטברג כשנתן את שמו לבנו. אחרי רועי כחול העיניים, הגיחו אל העולם יאיר ששמו נתן ביטוי לנטייה המשפחתית ללח"י ולאצ"ל ואהוד ששמו העיד על תקוות האב, כי הרך הנולד יגדל להיות שופט שיעשה צדק בעולם. מאחר ובשמות עסקינן, הרי שיש לציין כי הבת הבכורה נגה, זכתה בשמה רק לאחר שהאם הטריה איימה כי לא תצא מבית החולים כשהיא נושאת בזרועותיה תינוקת "עם שם של זקנה גלותית". כך נשאר השם עליזה-פריידא על שם אמו המנוחה של פסח, כשם שני בתעודת הלידה שהונפקה בניסן תשכ"ב.
      שני הירושלמים לשעבר, ניהלו אורח חיים חילוני חלוצי וציוני. אלא שהזהות היהודית החזקה בצבצה מכל פינה, כאילו אומרת- כל כמה שלא תנסו למגר אותי מחייכם, לא תצליחו בכך. הם היו שונים ממרבית החברים במושב שבו חיו שנים כה רבות. אחד הביטויים לשוני זה, נמצא בשיר שכתבה בתם הבכורה:

      אחרי התקפת מחבלים על המרפאה במושב,
      אמא אמרה שזה שום דבר.
      והקטיושה שהתרסקה בחצר ושלחה אותנו למקלט,
      גם אז אמרו לנו שזה שום דבר.
      גם הגופות של המסתננים שראינו אחרי
      המרדף של הלילה, לא הייתה להן משמעות.
      כנראה ככה ועדת חינוך ביקשה שיאמרו לילדים.
      ועדת חינוך הייתה ההורים הכי צעירים והכי יודעים הכל במושב.
      ההורים שלי לא היו בוועדה כי הם גדלו בירושלים עם רקע דתי
      ובלי שום הבנה בחינוך התיישבותי.

      מספרי הזהות הקצרים של לאה ופסח, מעידים על היותם בין הראשונים שזכו לתעודת זהות בישראל הפוסט מנדטורית, לא פחות משהם מעידים על ריצתם הבהולה להשיג תעודת זהות במהירות האפשרית. לאה שזייפה את גילה כדי שתוכל לפלס את דרכה אל העולם החופשי בגיל שש עשרה, למדה בבית הספר לבנות 'שפיצר'. על ימיה שם, לא היו לה דברים טובים לספר. נראה כי לפרק זה, היה חלק משמעותי בהחלטתה להפוך לחילונית: "אם מורה דתיה משפילה ילדה רק משום שהיא ענייה", נהגה לומר, "יותר טוב לא להיות דתיה". העוני ליווה את לאה ופסח הומינר כאילו היתה זו בחירה הדדית ומכוונת. הם לא הרגישו בנוח בסביבה עתירת דברי תפנוקים ונדמה כאילו לא אחת, חיבלו במו ידיהם בסיכויים להצלחה כלכלית. הם לא החשיבו במיוחד פריטים המסמלים סטאטוס כלכלי או עזרים של נוחות. פסח בבגדיו התלויים עליו ברישול, נהג ללכת שנים רבות בלא נעליים לרגליו. עד כדי כך היה מורגל ביחפנותו, עד שפעם נהג לנתניה לבית גיסו מוטקה דגני (פיגורה בפני עצמה) ורק כשירד מן הרכב המקרטע, גילה שהגיע אל העיר הגדולה ברגליים יחפות. את המבוכה שנגרמה למשפחה באותו יום בשיכון צבא קבע בו כולם רואים את כולם, קשה לשכוח. לאה הייתה לבושה תמיד בבגדים נאים שהגיעו מחברתה הטובה שירדה לארצות הברית ופניה המטופחות והצחות, חרף החיים בסביבה מדברית, העידו על החשיבות הכל כך פולנית שייחסה להופעתה הנשית. אך בזה הסתיים פינוקה העצמי - כל מתנה שקיבלה אי פעם וכל פריט מותרות שהגיע לידיה, נשלחו אחר כבוד אל ארון מיוחד לאפסון. תהליך הגליה זה לווה דרך קבע במילים "חבל להשתמש, אולי בהזדמנות"... רק לאחר שנסתלקה מן העולם, נפתח "ארון הקודש" וסדינים, מפות וכלי בית מהודרים שיש בהם כדי לכלכל נדוניה של עשר כלות עשירות, נחשפו לעיניהם המשתאות של בני המשפחה. בצד "ארון הקודש" היה גם "ארון הברית". היה זה ארון מתכת שהתפקע מרוב מצרכים. גם בשנים בהן כבר היתה צרכניה במושב ובני משפחה הגיעו לסופרמרקט בדימונה או באילת על בסיס קבוע, הוסיפה לאה לאגור מצרכים, משל הרעב אותו חוותה בירושלים של ימי הצנע, עלול לשוב ולפקוד את מעונה.

      חוש ההומור המיוחד של לאה ופסח לא עזבם מעולם. לא אחת, קינטרו זה את זו ולא פעם היה פסח מעולל תעלולים שלא היו מביישים גם את במאי הקומדיות הנועזות והיצירתיות ביותר. לאה ביטאה את חוש ההומור שלה באמצעות השפה העסיסית שהיתה שגורה בפיה ונראה כי לא כולם באמת הבינו את כפל המשמעות ואת האירוניה שהטמינה בשיחתה עם הזולת. כשרון גדול נוסף היה לה ללאה – היא היתה מעורה בכל הנעשה בארץ ובעולם עד לפרטי פרטים. כיצד אשה זו אשר חיתה בקצה העולם, ריכזה אצלה כל כך הרבה מידע? היתה ונשארה זו אניגמה. שנים סוערות עברו על שני האנשים שגם בערבה הצחיחה לא חדלו להיות ירושלמים ואשר אירועים מורכבים ליוו את חייהם שם. למרות כל אלה, הם נותרו נאמנים לברית שכרתו ביניהם ולדרך החתחתים בה בחרו, עד הרגע האחרון.

      נגה כוכבי (לבית הומינר)

      מפעלים לשמות עצם

      נולדנו, נאחזנו ואחזנו.

      חיפשנו ולא מצאנו. 

      חשבנו והאמנו, למרות הכל המשכנו - בטחנו והמתנו.

      בינתיים לימדנו, בעיקר למדנו.

      גם עבדנו וכמעט אבדנו.

      פתאום גילינו שאנו לא לבד,

      שניים שהם אחד בתוך כל אחד ואחד

      רועי הומינר

      פסח  ולאה הומינר בצעירותם


תגובות

התחברו על מנת לפרסם תגובה
תגובתך התקבלה בהצלחה!