ביום שני 16/5/2016 בשעה 16:00 הלכה לעולמה, אורה (צ'צ'ה) פורת.
צ'צ'ה נולדה ב- 3.12.1941 בקיבוץ חולדה לצבי ועטרה קסר. אחות ליעקב ורמה.
על ילדותה בחולדה כתבה בספרה "צ'צ'ה" שהוציאה לאור במלאת לה שישים שנה:
"ככה חלפו להן שנות הילדות עם הרבה אידיאולוגיה וקצת אישיות, התבגרתי לאט – מרץ המון והתוצאות יותר בספורט מאשר בחשבון. בלילה ישנה ובבוקר יום חדש – מתעוררת בעננים".
בצבא שירתה כמכי"ת בנח"ל והייתה בנבחרת הכדורסל של הנח"ל ואף זכתה פעמיים באליפות...
לקראת סוף השרות בשנת 1960 נשלחה להיאחזות עין יהב שהייתה בשלביה הראשונים וחלקה חדר משותף במושבוץ עם אחות ההיאחזות. בעין יהב הכירה את חגי פורת מכפר יהושע ממייסדי מושב עין יהב שהיה לדבריה אהבה ראשונה שהתאימה לה כמו כפפה ליד. הם נישאו בשנת 1961.
בעין יהב נולדו ארבעת בניה: זיו, אורי, רן וברק.
הבנים נישאו נכדים ונכדות נולדו.
בשנת 1994 הלך לעולמו חגי פורת לאחר מחלה ממושכת.
צ'צ'ה אישה אוהבת חיים והרפתקאות יצאה למסעות שטח והישרדות עם הג'יפ, טיילה בכל העולם. סחפה איתה חבורות רבות והייתה מלאה התלהבות, עניין וחיוניות שהיו מעוררי השראה ועשייה שייחדו אותה. הייתה היוזמת והמפיקה של אירועים וטיולים רבים.
צ'צ'ה החלה לפסל בשנת 1968 עם תחילת התארגנות של חוג פיסול בעין יהב ומשם השמיים היו הגבול. "ברגע שהחמר נגע בידיים זה כבר היה חיבור מושלם. אהבתי, התאהבתי, הבנתי שיש בזה כיוון בשבילי. אבל הייתי עסוקה בהמון דברים אחרים כמו להקים משפחה בערבה. לדעת שהפרנסה היא בראש דאגותיי ותקופה ארוכה בעל שהיה חולה ואני התומכת בלי לחפש מילוט. אבל בתוך כל המטלות של היום יום לא הפסקתי לפסל וכנראה גם תמיד נשאר חלום. בתוך חיי נחשבתי לתום בוי".
ידה בכל. אוהבת טיולים, ג'יפאית לכל דבר, אוהבת להתחרות, סיכונים זה בתוך החיים.
"כשחגי נפטר האמנות תפסה מקום כבוד והתחלתי להבין שזו דרך. "נשים במדבר" - היינו ארבע נשים, חברות טובות – נעמי רותם מעין יהב, ארזה כהן מצופר, סמדר סיגלר מפארן - השתתפנו בתערוכות וגם בערבה תרמנו בכמה יצירות מענייניות וביניהם גבעת הצבאים (1999) וקניון החיים במדבר בפארק ספיר שעבדנו עם הקהילה וילדים בכיתה ז' מבית ספר "שיטים" (2002) הפסל הסביבתי מספר את סיפור תושבי המדבר בתקופה העתיקה והעכשווית. עבדנו על הפרויקט כשנה בתמיכת שותפות 2000 ובכך הבענו את החיבור האומנותי בין שני קצוות העולם."
בשנים האחרונות הקדישה את מרבית זמנה ומרצה הרב לאומנות בה מצאה ביטוי ליצירתיות ולהתלהבות שלה, היא המשיכה ליצור ולהתפתח בטכניקות ובשיתופי פעולה שהיו אחד מהמאפיינים של פעילותה בכל התחומים.
לאחר שהשתתפה בביאנלה לאומנות וראתה את המיצגים האומנותיים שהוצגו בה החלה לבחון את הפעילות שלה ואת הביטוי האומנותי המתאים לה.
"...ואז התבשל הרעיון. הבן שלי הוא דבוראי. המכוורת אצלי בחצר. 20 שנה אני חיה בתוך זמזום הדבורה. מרגע זה כל הראש היה זמזומים, המחשבות המהלכים, הכל דרך הדבורה. קצת למדתי, קצת חקרתי ומפה הדרך כבר הייתה קצרה. אני מנסה להביא את סיפור הדבורה באומנות, הרבה ברזל, הרבה מדבר – רעיון מטורף ובסופו גם על קצה המזלג מידע ואינפורמציה על דבורת הדבש".
לאחר שהבשיל בה הכיוון האומנותי החדש הקימה יחד עם רן בנה את מוזיאון הדבורים בחצר המשק ושם נתנה ביטוי לסיפורה האישי, ליצירותיה ולסיפור המשפחה.
במסגרת החיים במושב עין יהב עסקה בתרבות, ספורט, נוער, נוי וגינון, טיולים יישוביים וטיולי נשים. ברחבי מושב עין יהב פזורים בכל פינה ובכל שטח ציבורי פסלים מעשה ידיה שהם חלק בלתי נפרד מאופי היישוב וייחודו. פסליה פזורים גם ברחבי הערבה כחלק מהעשייה והמעורבות הרבה בפיתוח האומנות והאמנים בערבה. הייתה מעמודי התווך של פורום האומנים והשתתפה בתערוכות רבות בערבה ומחוצה לה. הייתה שופעת רעיונות ומלאת תשוקה ליצירה. מחברותיה מלאות בכתובים על ההיסטוריה של מושב עין יהב, תיעוד אירועים, המדבר והערבה, ברכות לבני משפחה, לחברים וחברות מכל הארץ.
ימי ההולדת של חבריה היו עבורה סיבה למסיבה וכך חרשה את הארץ כדי לא לפספס שום חגיגה אשר את חלקן ארגנה בעצמה.
כינויים רבים ניתנו לה: בולדוזר, מלכת המדבר, האגדה והחליל, פצצת אנרגיה, הסבתא שמסתובבת בעולם. חגי קרא לה: בחורה פראית.
צ'צ'ה אישה חרוצה ונמרצת, ספונטנית ומפתיעה כל פעם מחדש.
ביום הולדתה השישים אמרה: "תפילתי האחרונה לעשור השבעים להישאר צ'צ'ה בלי הרבה שינויים".
צ'צה נתנה כבוד לחיים ויצרה תמיד יש מאין נפרדה מאיתנו והשאירה לכולנו את היצירות, את היצירתיות ואת אהבת החיים והאדם ואת אורה הגדול שאותו הפיצה סביבה תמיד.
יחידה במינה ובלתי נשכחת!
יהי זכרה ברוך
ליד הפסל של חגי פורת מתוך דף הפייסבוק
הרהורים מי זאת צ'צ'ה ומדוע?
למה לא אורה? שם נפוץ כידוע.
התחלתי לבדוק, לנבור ולחפש
למה דווקא עכשיו אני מנסה לממש.
לתת תשובה אם אלוהים נותן מתנות חינם,
או שבשביל לקבל צריך להשקיע זמן.
אני אורה, זה שמי האמיתי,
אבל בכיתה ג' נדבק צ'צ'ה והוא שמלווה אותי.
אין לזה משמעות מיוחדת או מקריות,
לא נסעתי להודו לבדוק מקורות.
אחת הילדות פשוט המציאה שמות
וזה דבק בכיתה לדורי דורות.
מתוך סיפרה "צ'צ'ה" שיצא לאור בשנת 2004
המקבץ בתוכו כתובים מחייה לכבוד יום הולדת 60
חנוכת גן הפסלים בספיר 2002 - מאתר הערבה
קיצור תולדות בתמונות לכבוד יום הולדת 70
פסל אישה יולדת - ברונזה 2001
צצה עוסקת בפיסול במשך 40 שנה
אתר העבודות של צ'צ'ה
•חוג קרמיקה – 1968 – 1973
•תקופת הגבס עם האומן קוסטיק מערד – 1973 – 1983 /עבודה בחימר ויציקות גבס
•תקופת הברונזה – 1983 – 2004 /יציקת פסלי חימר ומעבר ליציקות פסלי ברונזה
•תקופת הברזל – 2004 – 2010 /החלה בחיבור של גרוטאות מכל הבא ליד
•תקופת חוטי הברזל – 2008 ואילך/פיסול בחוטי ברזל משולב בגזעים מן המדבר בהדרכת האומן מרמלה ניהאד דאביט
מתחם התחנה בתל אביב 2010/צילום אסתי סלע
"זמזום דבורים ואוהל אמיתי, דרמה באמנות ממבט אישי, סיפור נדיר של מציאות וחלום ועל כל אלה הדבורה עם תעוזה וסגנון"
https://www.youtube.com/watch?v=oq3zxuXSWiU
הספד לצ'צ'ה
איך מסכמים סיפור חיים ?
איך עושים זאת שעצובים?
פשוט, כמו שהיא אמרה - מחייכים.
צריך לנער את הראש, למלא את הלב
לחשוב חיובי גם שכואב,
להבין, שמורשת מורישים אנשים שעושים,
"פוש" וחיות לאלו המתקשים.
אז...צ'צ'קה שמקום שני לא היה אצלה בארסנל
בתחרות שחיה, תחרות מכשולים, או בכדורסל,
על הפודיום מקום ראשון כשהיא הכי גבוהה,
מוכנה לפוזה בשביל המצלמה, ועדיף עם מדליה,
מוכנה להשתתף תמיד במקום ששם יש עניין,
ושהיא שם היא המרכז ...כמובן
את רכב השטח היא החליפה רק שהוא נגמר,
פעם בתוך גב מים או שפשוט הוא נשבר ,
ברור היא אמרה הוא משרת אותי,
ועכשיו כל העולם לרשותי,
כמה את צודקת כי את הגשמת חלום,עד לעכשיו לחודש מאי,
טיילת, יצרת, העברת חיים כמעט שלמים בפעילות תרבות ופנאי,
כתבת לכולם שיר וחרוזים לכל אירוע, וסתם בשביל הלב,
במילים יפות שרק את יודעת לחבר, עם קצב שמשתרבב,
תחסרי פה להמון אנשים,
פה בבית הקברות מתחת לצאלון של הסיפורים,
את שוכבת,
ולא צ'צ'ה ששמחה בטבע על ראש הצוק בתנועת ידיים מופנית למרחבים,
אותך נזכור כאשת ברזל של אומנות ותרבות,
בירה, מדורה בשטח כל הבריאות והחירות,
ולכל האנשים שבאו מרחוק ומקרוב לתת כבוד אחרון,
תזכרו את צ'צ'ה שמחה וחיונית ואת הפסלים כמוזיאון.
לבנים ולנשותיכם תישארו חזקים כי זה מה שהיא רצתה,
לנכדים תמיד תזכרו מי הייתה פה האישה והאגדה.
יהי זכרך לעד
בית עין יהב/שגיא קליין בלוויה 17.5.2016
עם הנכדות בעין יהב/צילום אסתי סלע
לפני 37 שנים מקבל מושב עין יהב את פרס העבודה של ההסתדרות ע"ש מרדכי נמיר
לשנת 1979. (תשל"ט)
הפרס ניתן על מופת של הגשמה חלוצית בתחום ההתיישבות הצעירה, פיתוח משק חקלאי משגשג בלב הערבה ושמירה קפדנית על עבודה עצמית, עזרה הדדית ושווק מאורגן.
בתמונה המצורפת נציגת עין יהב צ'צה פורת מקבלת את הפרס מנשיא המדינה יצחק נבון.
חבל שלא צולמו נעלי הבית הוורודות אותן נעלה באירוע. הנעליים החדשות נשכחו במכונית.
פרס העבודה 1979
צצה,
בכל אירוע בערבה, שמח או עצוב, תמיד היית את זאת שכותבת ומקריאה, בכישרון בלתי נגמר, בחרוזים ומילים מדויקות כל כך.
לא נתפס לכתוב על צצה.
במהלך השנים האחרונות, הייתי מחכה לטלפון הקבוע ממך, שבו את שואלת "מתי נפגשים, יש לנו המון משימות"? היינו יושבים שעות, והרעיונות שלך לא נגמרים, תמיד אופטימית ומעשית, תמיד לבנות נדבך נוסף בערבה, תמיד ביצירתיות שלא תאמן, מעולם לא בקיטורים או תלונות, תמיד בעשייה ובאופטימיות.
לפני הפסח ישבנו והגשם ירד וירד ושטף את הערבה, את כבר ידעת שאנחנו בסיכומים.
והגשם לא הפסיק כל היום, ולמרות שכל כך רצית לקום מהכורסא, לרדוף אחר השיטפונות שכל כך ריגשו אותך, ידעת שזה כבר לא יקרה, ועדיין, דיברת רק על העתיד, מה עושים אחרי החג, ומה עם פארק ספיר, ואת חדר הפיסול והאומנות חייבים לשפץ, והחקלאות, והתיירות, והמו"פ, והציורים, והפסלים, ומרכז המבקרים, וההרחבות, ורק העתיד, למרות שידעת.
פארן 2012 צלמה גילה טל
הבוקר, כשכל כך רציתי לדבר איתך שוב, לאן מתקדמים עכשיו, מה עושים וכותבים בלי צצה, עברתי במרכז המבקרים של הערבה, ופתחתי את הדלת בכדי לפגוש אותך בסרטון שאת מספרת את סיפורך, שהוא סיפור הקמת הערבה.
כשהקמנו את מרכז המבקרים, והיינו צריכים שמישהו או מישהי יספר למבקרים בערבה מה זאת הערבה, היה ברור שסיפור חייהם של צצה וחגי, יציג את סיפור הערבה בצורה המדויקת ביותר.
להיכן שלא מביטים בערבה, רואים את האומנות שלך, הנוי הייחודי בכניסה למושבים עידן ועין יהב, שתכננת ועיצבת, פארק הפסלים הייחודי ליד אגם ספיר, הפסלים הפזורים לצידי הדרכים ובתערוכות המתחלפות, וכמובן השפע המופלא שנגלה למי שמבקר בביתך.
צ'צ'ה- האמנית המקורית והייחודית, פורצת דרך ומובילה את תחום האמנות בערבה. התחברת כל כך אל המדבר, ומכל אבן וגזע עץ יבש, יצרת דמויות מהלכות קסם.
צצה, מאז שאנחנו ילדים, את חלק מחיינו. לא כאימא, כחברה. בטיולי בית הספר תמיד היית איתנו, באימוני הכדורסל צולפת שלשות, בשנת בר המצווה, בהופעות, בטיולי הג'יפים, במפגשים ושיחות לאורך השנים.
כל אדם שוודאי פגש בך קיבל את אותה ברכת שלום לבבית וחמה- חיוך ענק שמשתרע על חצי פנים וידיים פשוטות לרווחה, שבאות לחבק ולטרוף את העולם.
צ'צ'ה- האינדיבידואליסטית הבלתי נלאית, האישה החזקה, הדעתנית, המצחיקה, החמה.
צ'צ'ה- אישה ענקית, יוצרת, מלאה בנדיבות ובשמחה מתפרצת ואהבת חיים מדבקת שאין כדוגמתה.
לפני חודשיים רקדת על הבמה בפסטיבל האביב. מין מונולוג או אולי דו שיח עם החיים ועם הגוף ועם סופם, כמה אומץ להיחשף.
איזו עוצמה.
וכפי שאמרת לפני מספר ימים, ביום העצמאות- משימות את אוהבת, ניצחונות עוד יותר, אז הנה ראי וקחי את כל מה שאספת במלוא ידייך במרוצת השנים- את כל מה שהקמתם, את וחגי, מתוך השממה, את הירוק והנוי ונווה המדבר שקיים כאן היום, את הילדים, את הנכדים,
את ערימות המכרים והחברים. את העוצמה הגדולה שהביא האור שלך.
זיו, אורי, רן, ברי, שכולכם כל כך דומים לצצה, תהיו חזקים.
אבדה לנו חולמת, לוחמת, חלוצה באופן הכי עמוק של המילה, אבדה לנו צ'צ'ה.
את כבר חסרה לנו.
אייל בלום
צצה חברה אהובה שלי
כל כך הרבה אנשים באו מרחוק ומקרוב להיפרד ממך.
וגם הם לוחשים בלא קול: צ'צ'ה שלי.
לא קל לי לאמר כאן מילות פרידה למול כל יקירייך.
המשפחה שכל כך אהבת, חברייך מילדות ומנוער, חברים מהצבא, מימי החלוציות במושבוץ ומימי המושב הראשונים, והמון הידידים שרכשת במשך השנים שלכל אחד מהם יש את צ'צ'ה שלו.
אבל הבטחתי לך....
דיברנו הרבה, במיוחד בשנתיים האחרונות כאשר יכולנו קצת פחות לחגוג בטיולים וימי הולדת. בזמנו כתבתי לא מעט ברכות לך ולשאר הבנות בחבורה שלנו אבל בזמן האחרון כבר לא סמכת עלינו ובדרך כלל כתבת את הברכות לא רק לנו אלא גם לעצמך, כשתמיד היה לך משהו טוב ומיוחד להגיד לכל אחת מאיתנו.
אוהבת מים וים צלמה גילה טל
באחת משיחותינו האחרונות אמרת שיש לך עוד הרבה דברים שאת רוצה לעשות ואת עוד לא מוכנה להיפרד מהחיים וגם אמרת לי שאת מאד רוצה לכתוב – כי הרי תיעדת את החיים שלך בכתיבה בלתי פוסקת. אבל אמרת שכבר אין לך כח לקחת את העט ולהתרכז בכתיבה ומי יכתוב לי? שאלת ואמרת "אני סומכת עליך". אז אני מנסה ומקווה שתהיי מרוצה.
צ'צ'ה שלי היא אש בוערת וסערה משתוללת. אין לה רגע דל. משתוקקת לבלוע את העולם בכל חושיה. נוהגת בדרכים לא דרכים בלנד קרוזר שלה. בנגב, ברחבי הארץ ובעולם הגדול.
בצ'צ'ה שלי בוערת תשוקת היצירה. עוד לפני שאת מסיימת פסל אחד את כבר יודעת מה יהיה הפסל הבא. את גאה ואוהבת את היצירות שלך ולכל אחת יש בפיך סיפור מיוחד משלה שאת מוכנה לספר בכל עת. כשידייך לא יכלו יותר לחוטי הברזל בהם פיסלת בשנים האחרונות, עברת-חזרת לציור כי אין מצב שתשבי באפס מעשה. דיברנו על אופן השימוש בצבעי האקריליק שבהם את משתמשת והציורים תמיד צבעוניים ומלאי חיים – ממש כמוך.
צ'צ'ה אוהבת מים וים. ושעות רבות מחייה היא מעבירה על חוף הים. היא מוכנה לקפוץ בלי היסוס לכל גב ושלולית נשכחת, שאנחנו פוגשות בטיולי המדבר של החבורה הנשית שלנו.
תמיד, יש לך צ'צ'ה סיפורי הרפתקאות לא שגרתיים ולעיתים מצחיקים שקרו לך בשיטוטיך בעיר ובטבע. אני אוהבת להקשיב ואת אוהבת לספר.
לצ'צ'ה שלי יש כשרון לרכוש חברים ויש לה כאלה רבים וטובים. אחד הבילויים החביבים עליה היא השתתפות במסיבות שמתארגנות בברנז'ה התל אביבית.
צ'צ'ה אוהבת לבקר בתערוכות, במופעים ולצפות בהצגות וסרטים. אוהבת לאכול טוב ומבקרת בלא מעט מסעדות נחשבות אבל הכי היא אוהבת – שניצל בירה וקפה טוב וחזק.
מרכז המבקרים של המכוורת הוא הבייבי שלך בשנים האחרונות ואת מעצבת בו יחד עם רן תצוגה לתפארת. הסיור במרכז המבקרים כלל את גן הפסלים המיוחד שלך ואת פסלי הברונזה בסלון ומלווה בסיפור חייך בערבה, מעורר עניין ופליאה בקרב המבקרים. שמחת בכך ודיברת על כך לא מעט וכל זה קורה כאשר המחלה מקננת עמוק עמוק בגופך.
אבל לא אישה כמוך תאמר נואש. את בטוחה שתנצחי את המחלה הארורה, מכריזה מלחמת חורמה עליה ונלחמת כלביאה על חייך. בערב יום העצמאות את באה לטקס ובדברים מרגשים נפרדת בעצם מחברי המושב ומכל ידידייך הרבים שלא יכלו לשמוע את קולך ממקום מושבם ברחבי הארץ.
אחר כך כלו כוחותיך.
יום ההולדת האחרון שחגגנו במסגרת החבורה היה יום הולדת 70 שלי, כיון שהיה אמצע הקיץ והיה קשה לרכז את כולן קפצנו לארוחת ערב קטנה אצל "אורסולה" ואת שעמדת לפני הטיול החלומי שלך לאיסלנד הבטחת לי שזה רק הסיפתח והאירוע הממשי יבוא בהמשך. הבטחת ולא הצלחת לקיים, אבל אני בטוחה שאם וכאשר ניפגש שם למעלה באחד הימים תעשי לי קבלת פנים מהאגדות.
היי שלום צ'צ'ה שלי, אהבתי אותך. ידידותך, חום ידייך המחבקות, הטיולים והשיחות שלנו יחסרו לי מאד.
עכשיו תמצאי מנוח ושקט לאישיותך הסוערת. כי הגיעה עת.
יהודית אסקפה.
ג'בל חופירה (לקראת השלום 1994)
בארץ רחוקה אי שמה
שוכנת בין הרים ושממה
גבעת חמדה מכוסה אבנים
בלהט שמש חמה בוהקים.
למטה ניילון מתוח חזק
חממות חוסמות אוויר זך
אדמה ריקה אינה נראית
מתחת לפלסטיק מתחננת לצאת.
ג'בלאת "חופירה" מלמעלה צופה
גובלת בגבול ירדן ערבה
כשיונת השלום תביא ברכה
הגבעה תזדקר כמו כתר מלכה.
למטה נחל ערבה זורם
שוצף בכעס בגלים חוסם
המעבר היחיד שמוביל לגבעה
נחסם בזרימה שוצפת חוצפה.
סוחפת, גורפת ללא רחמים
עצים, גזעים וקורבנות נושמים.
והגבע הצופה שולחת מבט
השמים והטבע מוסיפים מימד.
מי הוא זה שיוותר היום
על אותה גבעה של אבן חול
המאחדת ועוטפת בתוך יופייה
את היד המושטת לשלום ואהבה.
ג'בל חופירה / אתר הערבה
צ'צ'ה קוראת משיריה לבקשתה של יעלית רז המובילה את הסיפור
בסרט של ערוץ 2 – "מקום קטן" – מיכה לימור שהוקדש להכנות בעין יהב לקראת השלום עם ירדן.
הסרט בארכיון עין יהב.
על השום לספר המושב 2009
פס ישר שש שורות
שום מפורר, סימון מדויק ותפילות
תחילת עונה, זריעה הכנה,
ישיבה על התחת עיניים באדמה.
וככה עם הילדים והמון נשמה
יום אחר יום ערוגה אחר ערוגה.
שום גידול ייחודי עתיר עבודה
רק העקשנים שבינינו עמדו במשימה.
ניסינו לתחכם לשים בקירור, לצאת ראשונים,
למצוא פתרונות להקדים תאריכים.
התחרות הייתה קשה מיכון בקיבוצים
וקסם העבודה העצמית שינה כיוונים.
השום אצל משפחת פורת היה סם ודרך
אבא, אמא, ילדים,
עבודה עצמית וערך.
סייפנים תחילה בשנות השישים עם רותי בן אליהו בקטיף / צלם קקטוס
- צילום גילה טל 2012
סבתא צ'צ'ה
סבתא תמיד הייתה לצידי בכל תקופה ותקופה בחיים.
אני זוכר שבאתי אלייך הביתה והיינו מדברים במשך שעות על כל מיני דברים.
את תמיד הבנת אותי גם אם לא הסכמת איתי.
עכשיו אני יכול רק להצטער על כך שלא נפרדתי ממך כמו שצריך.
הדבר הכי עצוב שאת עכשיו רחוקה ממני כמו שאף פעם לא היית.
אני יכול להיות אופטימי ולומר שתמיד תהיי איתנו, אבל החיים קשים יותר מזה והתקופה הזאת תמיד תישאר כזו.
אני מצטער שלא בילינו יותר זמן ביחד ואני מצטער על כך שאני עומד כאן בזמן שאת במקום אחר.
אני זוכר שאמרתי לך פעם שזה לא ייגמר בינך לבין חגי ועכשיו אני יודע שצדקתי במה שאמרתי.
זה לא פייר כי הגיע לך עתיד אחר לגמרי.
את היית סבתא מובחרת ואני אף פעם לא אשכח אותך.
וסבתא... תודה על הכל.
עידו פורת
בלוויה 17.5.16
-
לחגיגות החמישים – 2009
קשה להאמין איך הגורלות עובדים
כיצד מכוונים שם למעלה אירועים
מי הוא זה שהכריע בהחלטה
שביום הולדת שלך עין יהב בת 50 שנה.
חגי, יש לך יום הולדת ממש היום
וקבלתי מקום לומר תודה על החזון
הסתכלתי למעלה בחרתי מלאך אישי
ושאלתי האם אתה מכיר את חגי שלי.
לא מארגן מסיבות ואירועים
אבל הוא הקים את עין יהב כנגד כל הסיכויים
הלך עם שי יד ביד, הגיעו לבן גוריון
והשנים החליטו – זה המקום.
חמש עשרה שנה אתה איננו והכל השתנה.
העולם מתחמם והמושב בתנופה.
העיניים מסתכלות, מחפשות את הענן
הלב יודע שאתה מתבונן משם.
יודע כל דבר, מעיר הערות לעצמך
מעביר צמרמורת, כיצד הילדים כל כך דומים לך.
הרבה חברים שלנו מסתובבים אתך למעלה
כל אחד בדרכו מביע דעה
ולקחתי פינה בחגיגות חמישים השנה
להזכיר ולזכור שגם אתם חסרים לנו בחגיגה.
מזל טוב חם אי שם על ענן
לפעמים נדמה לי שאני רואה שדה קטן
ומישהו מהלך בו כל כך רציני עם מטרה
ואני מנידה – לעולם לא תנוח על זרי דפנה.
הזמנה לתערוכת "מעטפת":
"מעטפת" תערוכת אמני הערבה המוקדשת לצ'צ'ה פורת ז"ל
ואירוע סיום שנת פעילות של הגיל השלישי
יום שלישי 24/5 | אולם רוזנטל
19:00 – פתיחה חגיגית | ברכות, הרמת כוסית וחשיפת העבודות | הכניסה חופשית
20:00 – שרים עם יוסי לב – מועדון זמר ישראלי בערבה |
כולם מוזמנים
הציור של צ'צ'ה בתערוכה
תגובות