ההלוויה התקיימה ביום שישי, ה' בשבט תשפ"ב, 07/01/22 בשעה 15:00 בבית העלמין בחצבה
קורות חייו
דני בראל נולד בכפר גלעדי בשנת 1947, אח לנירה ועומר.
בגיל צעיר עברה המשפחה לחווה החקלאית "ניר העמק" ליד עפולה.
אביו היה מדריך הרפת. בתקופה מסוימת נשלח אביו והמשפחה לשליחות בליבריה ומשם חזר דני לבדו וחי אצל משפחת פרום במושב היוגב. שם נוצר הקשר עם תמי.
דני למד בעפולה, התגייס לנחל והיה ממקימי גרעין חצבה של בני המושבים לאחר הטירונות עלה הגרעין לחצבה בשנת 1965. כתשעה חודשים לאחר מכן יצאו חברי הגרעין לגדוד 50 של הנח"ל המוצנח. דני היה חובש צבאי.
במלחמת ששת הימים 1967 לחם דני בגזרת רפיח ולאחר המלחמה חזר לחצבה. במלחמת יום הכיפורים 1973 נלחם בחזית התעלה בסיני וחזר בשלום לחצבה. תמי שרתה בסיני ולפני השחרור הם נישאו במושב היוגב וירדו לחצבה.
טל ביתו הבכורה הפכה אותו לאבא הראשון והגאה בחצבה, בהמשך נולדו גם הבנים: ניר ואורי.
דני עבד כחקלאי ובנוסף היה ממקימי יחידת החילוץ והתנדב במשטרת התנועה הארצית (מתנ"א) במשך השנים ובמקביל למד להיות מורה דרך ומדריך טיולי ג'יפים והיה מבוקש מאד. בהמשך לעיסוק בתיירות הקימו דני ותמי מתחם אירוח "דרך הערבה" והיו בין הראשונים שעסקו בתיירות הכפרית בחצבה.
טל וניר ובני משפחותיהם הקימו את ביתם בגן נר שבגלבוע ואורי חזר לגור במשק של ההורים והקים גם הוא משפחה. הנכדים שנולדו במשך השנים היו מאד קרובים לדני וגרמו לו הרבה נחת.
בשנים האחרונות התמודד דני עם מחלה קשה, שהלכה והדרדרה .
הקשר הקרוב עם הנכדים היה לו לנחמה גדולה.
יהי זכרו ברוך
דני בראל חייל בהיאחזות הנחל חצבה. מתוך חוברת 39 שנים להתיישבות בערבה.
לזכרו
6 טיסות מסוק לביה"ח בחודש, שבועיים קשים מלאי חרדה וחוסר וודאות בביה"ח.
הלב הגדול שלך בקושי סחב אך ניצוץ העיניים הירוקות שלך לא דהה. הכליות לא מתפקדות אבל חדות המח לא התכהתה לשניה.
ואני עולה לסורוקה וחוזר מסורוקה מדמיין את הלוויה יודע שלא יהיה לי את האומץ לדבר ולהגיד לך מעל הקבר מול כולם איזה השראה אתה בשבילי.
חיית חיים של הגשמה. הגשמת החלום הציוני הפרחת שממה ואהבת הארץ ושביליה.
אני שמח כל כך לחיות לידך ואימא (ממש ממש לידכם) עם נועה שכל כך כל כך אוהבת אותכם ולגדל אתכם במשותף את ילדינו,שגם הם זכו הרוויחו להכיר אותך ולפגוש אותך כל יום.
ואז שאורן אמר לי להגיד שתם הטקס וניפלט לי בלי לתכנן ובחצי יבבת כאב "אני כל כך גאה להיות הבן שלך" משפט קטן שמסכם רגש גדול.
היית מן דמות השריף מהערבה. שריף עם בקושי 12 שנות לימוד אבל עם ידע וחוכמה של פרופסור. שריף שכל פעם ששוטר עצר אותי בכביש הערבה , תמיד זה נגמר ב "סע לאט וד"ש לאבא" שריף שמכיר כל סלע ועץ שיטה באזור שריף בלי אקדח אבל גם בגיל 74 מובהל חיוור למיון והאחות שואלת במהלך הבדיקות -"למה אתה רגיש?" -"לעינים יפות" אתה שולף - ותמיד מקבל מהאחות מבט רך חיוך מוקסם.
תודה אבא שהיית מורה דרך לחיים שלי. נשמור על אימא אני מבטיח.
שיר סיום דווקא כן בחרתי בנסיעות הללו. זה שיר שהיית שר לי במקלחת בילדות וההד שבשיר וההד שבמקלחת וההד שהשארת מספרים לי על העמק והשדות מספרים על אהבה מספרים את סיפור השריף שהיה בערבה:
Once there were green fields, kissed by the sun. Once there were valleys, where rivers used to run.
Once there were blue skies, with white clouds high above. Once they were part of an everlasting love.
We were the lovers who strolled through green fields...
שיר כניסה לא היה לי. ובבוקר הלוויה, דליה באה ואמרה שאבא חולק את יום קבורתו עם יורם טהרלב ושאין מתאים יותר מהשיר "קום בארץ והתהלך בארץ" ובעיני במיוחד בשתי השורות האחרונות של השיר נסגר מעגל:
"קום והתהלך בארץ בתרמיל ובמקל. וודאי תפגוש בדרך שוב את ארץ ישראל.
יחבקו אותך דרכיה של הארץ הטובה, היא תקרא אותך אליה כמו אל ערש אהבה.
זאת אכן אותה הארץ, זו אותה האדמה ואותה פיסת הסלע הנצרבת בחמה.
ומתחת לאספלט לבנייני הראווה, מסתתרת המולדת ביישנית וענווה.
קום והתהלך בארץ בתרמיל ובמקל. וודאי תפגוש בדרך שוב את ארץ ישראל.
יחבקו אותך דרכיה של הארץ הטובה, היא תקרא אותך אליה כמו אל ערש אהבה.
וכרמי עצי הזית ומסתור המעיין עוד שומרים על חלומה וחלומנו הישן.
וגגות אודמים על הר וילדים על השבילים, במקום שבו הלכנו עם חגור ותרמילים.
קום והתהלך בארץ בתרמיל ובמקל. וודאי תפגוש בדרך שוב את ארץ ישראל.
יחבקו אותך דרכיה של הארץ הטובה, היא תקרא אותך אליה כמו אל ערש אהבה."
*תודה למחלקה הנפרולוגית בביהח סורוקה לצוות הרפואי בערבה לחברים של ההורים , לסיבו ורוני שליוו ועטפו את אבא באדיקות יום יום. בזכות כולכם המעבר של אבא לעולם הבא היה מרוכך ומכיל.
אורי בראל / בן
אנחנו מאוד דומים אבא שלי ואני
שנינו אוהבים אנשים אבל לא קהל.
אבא שלנו האמין רק במה שהוא רואה,הוא האמין באנשים. והוא האמין בטוב.
אבא שלנו לא תמיד ידע לומר אבל אנחנו תמיד יכולנו להרגיש. ידענו בלי צל של ספק שהוא מלא באהבה.
אבא שלנו מאוד אהב את הארץ, אבל יותר מלעבוד אותה הוא אהב לטייל בה, והכיר בה כל פינה. וכל סיפור.
אבא שלנו מאוד אהב סיפורים, אהב לשמוע אבל יותר מזה אהב לספר, היה לו חוש הומור נהדר. לצד כמה בדיחות קרש קבועות. ניסיתם פעם לשאול אותו מה קורה?
אבא שלנו היה איש של פעם,ואיש של פעם בחיים.
מי שזכה להכיר אותו מקרוב ידע כמה הלב שלו צנוע אבל גם רחב וגדול.
אי אפשר לדבר על אבא שלי בלי לחייך,היה לו סיפור מוכן בכיס לכל מצב, היה לו מוח אדיר כל מספר טלפון שהוא אי פעם חייג - הוא זכר
(אני זכרתי רק 57)
היית לנו מודל לאבהות לזוגיות, לאנושיות.
לעד נזכר בך בחיוך
ולעד נאהב אותך אהבת אמת.
ניר / בן
הרבה מילים עברו בינינו,אבל לא מוצא את מילים אחרונות.
ההספד ניתקע,כאילו רוצה לעצור את המציאות.
המציאות הקשה,הכואבת המתמשכת כל כך הרבה זמן.
פעמים רבות חזרת מבית החולים עם תקוה חדשה -שאולי יסתדר.
ואז שוב שמענו את טירטור המסוק- וידענו שלא הסתדר.
תמיד ההספדים האלה מתחילים בגוף ראשון-אנחנו- עוברים לגוף שני-אתה- ואח״כ, במשך השנים, גוף שלישי- הוא היה.
אהבנו את שעשועי המילים,מקורן ואופן השימוש בהן
כעת הן נותרו בלעדיך-והשמיכה הצינית בה בורכת,חונקת אותן אט אט.
שים ניב / חבר
ארכיון חצבה מרכין את ראשו ומבכה את פטירתו של דני בראל ז"ל
ביום חמישי האחרון קיבלנו את הידיעה המרה על לכתו מאיתנו של חברינו הקרוב – דני בראל ורצינו להעלות כמה מילים לזכרו.
דני נולד בכפר גלעדי ב-1947. בהיותו בן 4 עבר עם הוריו לבית הספר החקלאי ניר העמק, ליד עפולה, בו עבד אביו, ושם עברה עליו ילדותו. בתיכון למד בבי"ס בעפולה. בהיותו נער, הוריו נסעו לשליחות בחו"ל, ודני התגורר שנתיים במושב היוגב הסמוך לעפולה, שם הכיר את תמי, מי שלימים תהיה רעייתו.
דני אמנם למד בבית ספר עיוני, אך האהבה לטבע, למורשת, והרצון ליישב את הגבולות היה חשוב בעיניו. כבר בהיותו בתיכון הצטרף דני לטיולי תנועת המושבים לאזור הערבה, הוא חבר לגרעין "חצבה" של תנועת המושבים שהיה מיועד להקים את חצבה.
המפגש הראשון עם חצבה היה בתחילת דצמבר 1965. עם סיום הטירונות, ולאחר התכנסות באזור איבים (שליד שדרות) ירדו חברי הגרעין לחצבה והגיעו אליה לקראת חשיכה. וכפי שדני תיאר זאת "הכל היה חשוך, ראינו אוהל אחד של הסגל, ועלינו היה להקים את האוהל שלנו, לא היה כלום, בהמשך בנינו את מבני הרכבת שקיימים עד היום בבית ספר שדה"
במלחמת ששת הימים דני שירת בגדוד 50 של הצנחנים,. בתחילת דצמבר 1965, לקראת חופשת השחרור חזר לחצבה, והמשיך בתור חבר במושבוץ. תמי רעייתו הגיע לביקור עם חברה, ולאחר תקופת חברות נישאו השניים במושב היוגב. למרות הצעות מפתות להישאר במושב היוגב, סמוך להורי רעייתו, בחרו תמי ודני להקים את ביתם בערבה. שם נולדו שלושת ילדיהם, טל – שהיתה הילדה הראשונה שנולדה בחצבה, ניר ובן הזקונים – אורי.
במלחמת יום הכיפורים דני גוייס יחד עם חברים נוספים מהמושב הצעיר, ושירת בסיני כארבעה חודשים, בתקופה זו סייעו לו ולרעייתו הוריו והורי אשתו.
דני עסק בחקלאות ובהמשך למד בקורס למורי דרך, כשרונו הטבעי כמספר סיפורים, וחוש הומור משובח, יחד עם ידענותו הרבה הפכה אותו למורה דרך מבוקש בארץ ובחו"ל.
בשנים האחרונות דני שימש כמדריך במרכז וידור.
ונסיים בשיר שכתב דני לחגיגות יום ההולדת בחצבה:
"יש מיני ברכות שאנו אומרים
יש ברכות שאנו מתכוונים
יש ברכות ללידה יומולדת
לבריאות ושפע רב
למדנו לברך על מה שיש
למדנו לאחל את שנשאף
אנחנו יודעים איך מברכים אבא ואמא
בן שנולד
מה נכון וחפה לומר בסיום שנה
או הצלחה בבחינה
אנשי הרוח מברכים מדינה
כאילו היתה ביתם הקטנה
איך מברכים מושב?
אולי שיהיה רחב ונח
ושיהיו עליו קופצים
חצבה שלא נולדה מרחם
חצבה שנבנתה אבן אחר אבן
חוגגת יומולדת
חברים בה עשרות
כל אחד ברכה אחרת
האחד בריאות, השני עושר, השלישי טף מלא חופניים
ורביעי המון מים
נברכך חצבה ברכה כללית
שכל איש ואישה ימצא כאן את הטוב שהוא אוהב
שנדע האחד לחייך
שהמחר יהיה רק צוחק"
תנחומינו לרעייתו – תמי, לילדיו – טל, ניר ואורי לנכדיו, חבריו ולכל בית חצבה
חיים מספר על דני:
דני הגיע להיאחזות הנח"ל חצבה בדצמבר 1965 לאחר סיום הטירונות וקורס חובשים. בהיאחזות היו אז כ- 10 אוהלים הודיים למגורי החיילים ועוד כמה בטונדות ששימשו כמפקדה, חדר אוכל, מטבח ואפסנאות. השטחים המעובדים היו אז בחלקות של יוסי גבעון ואבי שדה בגן הישן. חוץ משטחים אלה היו מסביב שטחי חמאדות ועצי שיטה. אתגר הגידול היה גדול וכל שנה נדחף המדבר מזרחה ואילו השטח המעובד שלנו גדל וגדל. שלבנו באותם ימים עבודה חקלאית בגן הירק עם פעילות צבאית שכללה בעיקר מארבים להגנה על קידוחי המים בערבה וגם סיורים, תצפיות , מחסומים, ניווטים ועוד.
את הקלישאה " כיבוש השממה" קיימנו יום יום וכשבחורים ובחורות בני 18 חשים שהם נוטלים חלק במשימה לאומית ממדרגה ראשונה הרי שרבים מאיתנו בחרו להישאר בערבה ולעסוק בחקלאות גם אם לא חשבו על כך קודם.. שנתיים לאחר שההאחזות עלתה על הקרקע היא אוזרחה והפכה למושבוץ וכעבור עוד 4 שנים נגמר ה"בוץ" ונשאר ה"מוש" בלבד. כמו כולם קיבל דני חלקת אדמה והפך למושבניק. דני ותמי היו הזוג השני שהתחתן בחצבה( אף שהתחתנו בהיוגב) עכשיו אנחנו מגיעים ל-14 באפריל 1969. תמי בסוף ההריון שלה נשארה אצל אמא שלה בהיוגב לחכות ללידה. לא היו אז פלאפונים וגם טלפון קוי לא היה, היה רק טלפון אלחוטי כך שלא היה קשר בין המחנה לעובדים בשדות . קטפנו עגבניות ופתאום מגיע הטרקטור של אשטרום, החברה שבנתה את המשושים בבית ספר שדה, בנהיגה מטורפת ואלינקה הטרקטוריסט צועק: דני בוא תמי ילדה. דני נכנס לבלבול (אפשר להבין אותו) הלך קדימה 2 צעדים אחר כך אחורה ובקיצור לא ידע מה לעשות. בוא , אני אקח אותך למחנה ותיסע צפונה. .טל היתה הבת הבכורה של חצבה אבל כולנו הרגשנו שבאופן מסוים היא לא רק הבת של דני ותמי אלא קצת גם הבת של כולנו.
בצבא היה דני חובש. במילואים היה בפלוגת החר"פ של חטיבת הצנחנים הסדירה. במלחמת יום כיפור הייתה להם המון עבודה ואפרים סנה, הרופא החטיבתי אז, צלצל בשבעה של דני וסיפר שבמלחמת יום כיפור היה דני יד ימינו, ועוד איזה יד ימין הוא הוסיף.
דני לא היה חקלאי מצוין. הוא היה ברדקיסט אבל תמיד מקורי. כשברז התקלקל בשדה הוא לא החליף אותו כמו כולם אלא הוסיף ברז חדש למערכת וכך הפך ראש המערכת שלו ליצירת אומנות מודרנית שהייתה מובנת ליוצר שלה אך לא למי שדני ביקש ממנו לבדוק לו את המוטורולה. מנחם מרקוס שהיה חבר טוב של דני בא לבקר אותו יום אחד והם הלכו לקטוף עגבניות. אחרי 10 דקות הביט דני בעגמומיות בדלי הכמעט ריק של מנחם ואמר לו: מנחם עזוב את הקטיף. תלך לידי ותספר לי סיפורים. ככה אני איהנה, ואתה לא תסבול. כאמור במשך השנים לדני היה חוש המור מעולה, מלווה בציניות אבל תמיד ידע גם לצחוק על עצמו. השבוע שמעתי את טל מספרת שדני אמר שהמלונים שהוא הרוויח מהם הכי הרבה היו אלה שהוא לא שתל.
כאמור במשך השנים פחת העניין שלו במשק. הפעולה של הכנסת עגבניות לדלי כבר לא ריגשה אותו והוא החליט לעשות קורס מורי דרך. היתה זו החלטה מצוינת. דני היה מורה דרך מעולה. הוא אהב את החומר : היסטוריה, גיאולוגיה, חי וצומח ריתקו אותו. הוא קרא הרבה, העשיר את הידע שלו והיה לו את החוש לשלב בהסברים שלו סיפור מרתק או בדיחה ותמיד בזמן הנכון ובמקום הנכון.. דני התנדב לתורנויות במשטרת התנועה בכביש הערבה. לפני כעשרים שנה נתן דן דן בולוטין קורס על רופאי אליל במתנ"ס הערבה. יום אחד הגיע דן דן לשיעור וסיפר שקיבל דו"ח בדרך על נהיגה במהירות מופרזת. החלטנו לעבוד עליו. לקראת השיעור הבא שלו מיקמנו ניידת אחת ליד עידן ובה ישב איציק מעוז שהכיר את דן דן והודיע על בואו לדני בראל שישב בניידת שניה ליד חצבה. דני עצר את דודו וניגש אליו: אדוני ממהר לאנשהו? ועשה את עצמו רושם לו דו"ח. דן דן הגיע לשיעור ופתח: "לא תאמינו מה קרה לי בדרך הנה, קיבלתי עוד פעם דו"ח על מהירות, ואנחנו מתאפקים לא לצחוק. באמצע השיעור נפתחה הדלת ונכנס השוטר הלוא הוא דני . דנדן הביט בו מופתע ורק אז קלט לאט לאט את התעלול.
שנים רבות אנו משחקים פה ברידג'. ברידג' הוא משחק בעל כללים חמורים ונוקשים. דני מטיבו לא אהב את המצב בו הוא כבול למערכת נוקשה ולפעמים היה פותח בתמרון הזוי שרק הוא הבין אותו ועל כן כינינו אותו משורר הברידג'.
עם השנים הידרדרה בריאותו של דני. הסוכרת הפליאה בו את מכותיה וגם הלב התעלל בו. הוא הובהל מספר לא קטן של פעמים במסוק לסורוקה. שבוע לפני מותו ביקרתי אותו ושאלתי אותו: מה הכי מפריע לך במצבך כיום. דני לא היסס וענה מיד להפתעתי: זה שאני לא יכול לקרוא ספרים. תשובה לא צפויה אבל כל כך מתאימה לדני!
חיים לויטה / חבר
דני בראל מלווה את סרט תדמית על הערבה התיכונה שהופק על ידי הסוכנות היהודית. היה טבעי לפנות אליו, בשל היותו גם חקלאי, גם מדריך טיולים שאוהב לטייל בערבה וגם מראשוני הערבה. הוא נענה ברצון לבקשה להשתתף בסרט.
תגובות