כתב: רועי גלילי, עידן
"תמונה אחת שווה אלף מילים". לקלישאה החבוטה הזו יש משנה תוקף בכל הקשור לארכיאולוגיה: פסלים וציירים שציירו בהוראת השלטון או לפי תומם מאורעות גדולים או פכים מחיי היומיום חושפים לפנינו לא אחת את הפרטים הפיקנטיים והחשובים שלא נכתבו על דפי הנייר או לוחות האבן הרשמיים ולעיתים קורה שאמן גדול לוכד במצודת הרגע החולף דרמה או סיפור שהוא גדול בהרבה מסך המאורעות המתוארים בו.
אלו הם החומרים מהם עשויה ההיסטוריה וזה מה שקרה לאמן עלום השם שצייר את תמשיח הקיר המופלא מבני חסן שבמצרים על קברו של פקיד מצרי רם דרג ששמו חנום חותפ השני. ציור פשוט ויפה המתאר לכאורה תמונה מחיי היומיום אך מקופלת בו דרמה גדולה, שיש בה חומר למחשבה ותובנות הנוגעות גם לחיינו היום - ולמרבה ההפתעה, לערבה ולתושביה הקדומים יש בסיפור הזה מקום מרכזי.
בראשית תקופת הברונזה התיכונה, כארבעת אלפים שנה לפני זמננו, הייתה מצרים מעצמת העל הבלתי מעורערת של המזרח הקדום. השושלת השתים עשרה התקיפה ששלטה בה בנתה צי אדיר ובעזרת שיפורים טכנולוגיים כבירים שלטה ללא מיצרים במסחר הימי בכל אגן הים התיכון ועל כן לא נזקקה עוד (כמו בתקופת הברונזה הקדומה) למעבר היבשתי בכנען (שכונתה ע"י המצרים בבוז "רתנו העלובה"). אחד הדברים המדהימים בתרבות החומרית המפותחת הזו הוא שהיא התנהלה בטכנולוגיה של תקופת האבן: במצרים האדירה היה הידע על עיבוד מתכות מוגבל ביותר בימים הרחוקים ההם.
והנה באחת מפינותיו המדבריות והנידחות של המזרח התיכון החל מתפתח לו "עמק הסיליקון" של המזרח הקדום, טכנולוגית הכרייה ועיבוד הנחושת מתמנע ומבקעת פונון שנמצאת ממול למושב עין יהב קפצה מדרגה בשנים האלו והפכה את המתכת הרכה מפריט מותרות אקזוטי ואזוטרי לחומר גלם זמין לתעשייה מפותחת ומכרות הנחושת הענקיים שהתפתחו בתמנע ובפונון היו באותם הימים מרכזי התעשייה של המזרח התיכון. על עצמתה האדירה של התעשייה הזו ועל חשיבותה הכלכלית מעידים לא רק גודלן של המחצבות, אלא גם אתרי הפקת הנחושת הרבים שהוקמו על גבעות סביב המכרות וברחבי הערבה, לעיתים גם במרחק ניכר של עשרות קילומטרים מהם. מרכזי ההפקה כללו בעיקר כבשנים שבהם הובערה האש ובהם הותך בצר הנחושת שנחצב במכרות והופקו מטילי הנחושת לחומר גלם איכותי ומזוקק (מלאכת העיצוב וחישול המוצרים נעשתה ככל הנראה הרחק בבתי מלאכה ביישובי הנגב). הכבשנים נבנו על הגבעות על מנת לנצל את הרוח שליבתה את האש אבל במשך שנים רבות ביקשו חוקרים להבין מה היה הטעם בהקמתם של מרכזי ההפקה הקטנים האלו בלב הערבה, במרחק של עשרות קילומטרים מן המכרות. התשובה לשאלה הזו הגיעה לאחרונה מניתוח חומרי הגלם ששימשו לאש הבעירה בכבשנים: באתרים הקרובים למכרות הולכים ומתמעטים לקראת סופה של התקופה חומרי הבעירה הזמינים (אשלים ושיטים) ומתרבה השימוש בשיחים חד שנתיים ועצים נדירים יותר. הנחת העבודה של החוקרים היא כי השינוי הזה מעיד על דלדול הצמחייה הטבעית בעקבות הפעילות התעשייתית - קל יותר היה להביא את חומרי הגלם אל האזורים המרוחקים שבהם נותרו עצים מאשר להביא את העצים אל שטחי הכרייה.
כרייה ועיבוד נחושת לא היו ככל הנראה פרנסתם היחידה של תושבי הערבה: חרשי המתכת הקדומים לא בחלו גם בגידול צאן, חקלאות בעל, צייד ומסחר ושוד לעת מצוא. המציאות הזו של אסטרטגיות תעסוקה מגוונות התקיימה בקרב הבדואים עד לעת האחרונה והיא קרויה בשפה האקדמית פולימורפיזם. ההסכמה על אופיין הפולימורפי של תרבויות המדבר היא אחת ההסכמות הנדירות בין הארכיאולוגים בנוגע לאורחותיהם של תושבי המדבר (הארכיאולוגים נוטים בד"כ לא להסכים). ממצאים כאלו המעידים על תרבות חומרית פולימורפית שסובבת את הפקת הנחושת משתקפים היטב בממצא החומרי מן הערבה מאזור פינאן וגם מאותם האתרים שבהם בוצעה התכת נחושת למטילים. בצד המערבי - "שלנו" - של הערבה נמצאו שני אתרים בולטים מן הטיפוס הזה האחד ליד "כסא לוטן" על בריכת המים של חצבה והשני על גבעה נמוכה באתר הסמוך למזבלה של ספיר.
משמאל: מפת אזורי ההשפעה המיידית של מחצבות הנחושת הגדולים בפינאן: 1. אזור הכרייה, 2. אזורי הפקת המטילים. 3. אזורי ייצור הכלים. 4. מרחב המסחר בואך מצרים הפרעונית (Yekutiely et* al. 2006)
שאריות הפקת הנחושת מאתר הפקת הנחושת ליד ספיר (Yekutiely et al. 2006*).
פטישי אבן מאתר הפקת הנחושת ליד ספיר (Yekutiely et al. 2006*).
כל הפרטים האלו משתקפים היטב בתמשיח (פרסקו) מבני חסן. זהו ציור מפורט ונהדר שנעשה בטכניקה של ציור על גבי טיח לח שקולט את צבעי הציור בעודו מתייבש ומתאר אורחת נוודים שמגיעה למצרים מכנען עמוסת סחורות ומתנות בהנהגת שליט ששמו אבשה (אבישי?). השיירה מתקבלת במצרים בכבוד על ידי נציגיו הרשמיים של פרעה (שצבע עורם חום והם לבושים בגלימה שמכסה רק את פלג גופם התחתון - השמים הם בהירי העור הלבושים באריגים צבעוניים). מצריים העשירה הייתה בימים האלו אבן שואבת לסוחרים ולא פחות מכך לכל אומלליו של המזרח הקדום שהגיעו אליה כדי לשבור שבר ולעיתים גם נשארו בה (כמתואר בסיפורי האבות בספר בראשית). בדרך כלל התייחסו המצרים למהגרים הללו באכזריות רבה (והדברים הללו מתועדים ברשומותיהם ממצודות הגבול בצפון ובדרום מצרים) ואולם אורחת הנוודים המתוארת בציור הזה מתקבלת בכבוד רב על ידי נציגיו של פרעה! מתוך כל הפרטים שעשויים להסביר את היחס הזה אני מבקש לתת את הדגש לפרט אחד רב חשיבות: על גבם של שני החמורים בחלקה התחתון של התמונה בולטים מכשירים אליפטיים שמקלות בולטים משני צידיהם – אלו הם מפוחים ניידים עשויים עור ועץ שנושאים עימם חרשי הנחושת. שרידי מפוחים כאלו ששימשו לליבוי האש בכבשנים נמצאו במצרים בחפירותיו של הארכיאולוג מנפרד ביטק בתל א – דבע (שנקראה אז אווריס) בירתם של החיקסוס - מהגרים מן הלבאנט שהגיעו למצרים והשתקעו בה. הפרטים האלו ופרטים רבים אחרים (תקצר היריעה מלפרש ולתאר את כל פרטיו של הציור הנהדר הזה), גורמים לי להניח שהאנשים הללו מגיעים מן הערבה עם כל סט החפצים שמתאר את תרבותם החומרית המגוונת של שוכני המדבר בימים ההם. לידע ולטכנולוגיה המדברית היתה אם כן חשיבות עצומה ביחס הסובלני שהעניקו המצרים לנוודי המדבר שהגיעו למצרים. ארגונים לזכויות אדם טרם הוקמו בימים ההם והמצרים קיבלו ברצון רק את מי שהביא עימו ידע ודברים בעלי ערך.
אחריתה של נדידת העמים הזו שהתרחשה במשך מאות שנים לא צפנה טובות עבור המצרים: למרות מאמציהם הגדולים, ולמרות קוי המצודות שהקימו הפרעונים בפתח הארץ הנושבת ובשולי הדלתא של הנילוס החלו ה"חיקסוס" אותם מהגרים – שפירוש שמם הוא ה"מלכים הרועים", לבנות להם מדינה משלהם במצרים. בשנת 1730 לפנה"ס (כ- 150 שנה לאחר שצויר הציור מבני חסן) הם כבשו את מצרים והבריחו את תושביה המקוריים ל"מצרים העליונה" שנמצאה בדרומו של הנילוס. לנוכח הדברים האלו קשה להימנע מן האנלוגיה לנדידת העמים הגדולה של ימינו מאפריקה ומן המזרח התיכון לאירופה ומדרום אמריקה לצפונה. ועם זאת ההיסטוריה מורכבת ומתעתעת וגם אם היא חוזרת על עצמה היא עושה זאת בתפניות עלילתיות בלתי צפויות: מי שמבקש לראות בסיפור הזה אזהרה לתושביו של העולם המערבי ממה שמתרגש לבוא עליהם, עושה זאת על דעתו בלבד. לנו תושבי הערבה יש מכל מקום לקח חשוב מן המאורעות האלו: כל עוד יהיה לנו מה "למכור" לתושבי הארץ הנושבת ולא נבוא כעניים בפתח, נזכה להכרה וכבוד.
בינואר 2010 הגעתי ללונדון בעניני הביזנס של הירקות. אוירה קרה ומדוכדכת שרתה על הבירה הבריטית הסגרירית ולאחר שעייפתי מכיתות רגליים בין בתי האריזה והמשרדים המשמימים מיהרתי כמו חובב ארכיאולוגיה טוב אל הBRITISH MUSEUM המופלא לחזות בשכיות החמדה ששדדו האנגלים מרחבי האימפריה. ושם, נתקלתי כהלום רעם בתמשיח הזה, שעד אז סברתי שהוא נמצא בבני חסן שבמצרים.
שעה ארוכה התבוננתי באנשים האלו שמשהו מאבק הדרכים ומחום המדבר ניבט מפניהם ולפתע נתקפתי געגועים הביתה, אל הערבה. ואז, פתאום הרגשתי, כיצד לרגע נדיר מבקיעה מן הציור העתיק קרן שמש מזרח תיכונית בת אלפי שנים ומפשירה את אוויר החורף של לונדון הקפואה. ואת ליבי.
אתר התכת הנחושת בגבעת חצבה מדרום למושב חצבה. על פני המדרון ניתן לראות את שפוכת סיגי הנחושת השחורה (צילום: רועי גלילי)
*תמונות מהמאמר של יקותיאלי - באדיבות דוקטור יובל יקותיאלי.
גרסה מקוצרת של המאמר פורסמה לראשונה בעיתון ערבות מס' 65, מרץ 2016 >
תגובות