קורות חיים
עפרה ברוך נולדה בשנת 1951 בבית יצחק שבשרון. בת להיינה ומולא ואחות למיקי ואייל. עפרה גדלה והתחנכה בבית גרמני יקי שקט ומנומס, מה שלא הפריע לה להיות ילדה מורדת ופרועה, תמיד מוקפת חברים טובים ובעלי חיים.
הבית היה בית צנוע אך ללא חוסר, הילדים, ועפרה בינהם, עבדו במשק יחד עם ההורים. במקביל למדה עפרה בתיכון אורט במגמת מלונאות. בתום הלימודים התגייסה לצבא בתפקיד מקפלת מצנחים שם הכירה את יוסי שהיה מדריך צניחה. השנים התאהבו ובשנת 1971 כשהם בני עשרים התחתנו ועברו לגור בקיבוץ ברעם, הקיבוץ בו גדל יוסי בנערותו.
כשנה לאחר נישואיהם נולד בקיבוץ בנם הבכור יפתח, גם עמריקו ומאיה נולדו וגדלו בקיבוץ. ביולי 1982 בעקבות המצב הבטחוני והרצון בעצמאות, החליטו עפרה ויוסי לעזוב את הקיבוץ ולעבור למושב פארן . בפארן עפרה ויוסי מקימים משק חקלאי ובית חם ומלא, אליו מצטרפת בשנת 89 בת הזקונים מור.
המשפחה מגדלת בשדות מלונים, עגבניות, גזר, שום, פלפלים ואף תמרים. עפרה לוקחת על עצמה את ניהול החלק המשרדי של המשק אך לצד זאת לא מוותרת על עבודה פיזית מאומצת בשדה, כולל גדיד ומיון תמרים עד יום אבחון מחלתה.
בחייה אהבה עפרה לטייל בכל העולם, כשהיא סופגת ידע עולם נרחב ותרבויות מגוונות בפתיחות, קוראת ספרים, רוקמת ויוצרת.
עפרה ניהלה זוגיות עם יוסי בשותפות ואהבה, כשהיא מלווה ונוסעת איתו להופעות המקהלה, מתייעצת ומכילה בכל עניין.
עפרה זכתה להיות סבתא במשרה מלאה לתשעה נכדים. תמיד דאגה לשמור, לטפל ולפקוד כל אירוע וטקס.
במקביל לכל עפרה מנהלת ביד רמה את ביתה שהיה גם מבצרה, בית שהמטבח הוא לבו הפועם . הבית תמיד פתוח לכולם- משפחה, חברים וחברים של הילדים, שבילסטים וסתם חברי מושב שיודעים שתמיד אפשר לבוא. עפרה היתה כמו מגנט, אנשים נמשכו להכיר, להתייעץ או סתם להיות בחברתה. בבית תמיד יש אוכל טעים ושפע, חיוך וסבלנות לשמוע ולהכיל כל אדם.
עפרה צעדה בחייה ונפרדה מהם מוקפת באהובים עליה, כשהיא שומרת על ערכי הפשטות "בלי רעש וצלצולים" כמו שאמרה, אמת, מקום וכבוד לכל אדם באשר הוא.
כך נבקש לזכור אותה תמיד.
לזכרה
יום ראשון 17 יולי 2022
הספד לאמא שלי
כל מי שמכיר את ההווי המשפחתי לנו, יודע שאחד התפקידים המעטים ואפילו היחידים שלי בשבט, זה לכתוב ברכות בכל האירועים המשמעותיים והמשמחים שפוקדים אותנו תכופות.
מאחר והתרומה שלי בשאר הרבדים היא די שולית, אני תמיד קופץ על ההזדמנות ומתנדב בקלות.
היום, בשונה משאר הפעמים, אני יושב ובוהה ומתקשה וכואב ולא מצליח למלא את הדף בדברי הספד לאמא שלנו, שהיא דרך אגב, מעריצה מספר אחת של הברכות שלי.
היום יום חם, אפילו מאוד, ואמא שלי ביקשה והורתה שנקצר ובכלל, שלא נטרח ונטריח יותר מידי.
כזאת היא. תמיד המרכז של הכל, אבל באותה נשימה מתרחקת מהזרקורים.
תמיד מבטלת את עצמה ושמה את כולם לפניה. אתה שואל אותה מה נשמע והתשובה – בסדר, מה חדש אצלך? ואיך לרותם בעבודה ? ואיך לילדים במחנה הקיץ?
תמיד הולכת אחורה ושמה אותך ואת עולמך במרכז כי זה בעצם מה שחשוב.
אמא שלנו אהובה,
תמיד היית ותמיד תהיי הלב האמיתי של השבט הגדול הזה שמורכב מבני המשפחה ומעגלי החברים שלך ושלנו, תמיד תהיו את ואבא הלפיד בראש המחנה, שמוביל ומקבל ומנחם במסירות אין קץ, בחוכמת חיים, בדוגמה אישית של חריצות וערכים ואהבת חינם, בלי לבקש תמורה ובלי לנהל התחשבנויות.
אני רוצה להודות לך, על 50 שנה של חסד ובמיוחד על 8 החודשים האחרונים, בהם אפשרת לנו כולנו בחוכמתך ובניגוד לאופייך, להחזיר לך ולו מעט מהמסירות והאכפתיות והנאמנות וכל החום והאהבה שהרעפת עלינו כול השנים.
תודה שנתת לנו להיפרד כמו שצריך, משפחה שלמה ומאוחדת סביבך בבית שהקמתם את ואבא, בית שכולנו כל כך אוהבים ונאהב תמיד במושב פארן, שהיה ויישאר הבית של כולנו בין אם אנו גרים בו ובין אם לאו.
פתאום, תוך כדי שאני יושב וכותב, נפתחות לי עוד ועוד מגירות ובהן זיכרונות ודברים שהייתי רוצה לספר עלייך לכול מי שטרח ונאסף כאן ביום החם הזה, אבל הבטחתי לך וגם אקיים.
אמא שלנו היקרה. תמיד אמרת לנו שזה הסדר הנכון. ילדים קוברים הורים ולא להיפך ובכך יש נחמה, ובכל זאת מה לא היינו עושים בשביל עוד קצת זמן איתך על פני הכוכב הזה.
אוהבים אותך לנצח אמא אהובה
יפתח / בן
אמא שלנו,
ב-9/11/21 נפלו עלינו השמיים בפעם הראשונה, כאשר הובחנת עם סרטן ריאה בשלב מתקדם.
ב-14/07/22 שוב נפלו עלינו השמיים.
מאיה ואני שבנו מפגישה עם הרופא שלך שבישר לנו את הגרוע מכל, את הבשורה שממנה פחדנו כל-כך ושיידרש פה נס בכדי שתצאי מזה.
חזרנו אל החדר ובקול חלוש שאלת: "מה הוא אמר?". מאיה סיפרה לך בדיוק. ואת, את לא התרגשת... הרי כבר מזמן הבנת מה שאנחנו סרבנו לקבל. ביקשת מאיתנו שנישאר מאוחדים, שנדאג אחד לשניה ולאבא. אמרת לי שזה הטבע ושהרבה יותר גרוע שהורה צריך לקבור את הילד שלו.
ברגע אחד כשהיינו לבד הסברתי לך שזה לא הוגן ושאת בכלל צריכה לכבות פה את האור אחרי כולנו, ושהחלל שתשאירי אחריך לא ניתן להכלה. ואת, שוב, בנחת, בשלווה ובקבלה אינסופית, ממש כמו במשך חייך דיברת איתי, הכלת אותי וביקשת שלא אבכה. שמתי ברקע שירים שאת אוהבת והנחתי ראש על בטנך. אני מונחת עלייך בתנוחת עובר ואת מלטפת את שיערי ברכות שלא הרגשתי זמן רב ובאהבה כזו שכנראה לא אחוש עוד בחיי. לרגע קצר שוב אותה התינוקת שמתנחמת בין זרועותיה של אמא, שממנה באתי ואליה אני מחוברת בחבל הטבור מאז ועד לרגע הזה. וככה שכבנו לנו שלושה דורות על מיטת בית-החולים... אחת שנפרדת מהחיים האלו, אחת שמבשילה לקראת החיים האלו ואחת שהיא חיה-מתה בחיים האלו.
אמא שלנו, אהובת הלב שלנו, טובת העין, אישה צדיקה, אישה של חסד, אישה של אנשים, של שיח ושל נתינה, אישה אהובה על-ידי הבריות... אנשים, נשים, טף ובעלי-חיים מכל המינים. כמה ילדים לא ביולוגים אימצת במרוצת השנים, כאלו שממש מחשיבים אותך לאמא שניה ואפילו כאמא ראשונה. כמה עוללים קראו לך סבתא עפרה, פשוט כי היית הכי סבתא גם בשבילם. וכמה לבבות שבורים את משאירה אחריך בלכתך.
היית הכותל-המערבי לכל-כך הרבה מאיתנו... בדרך-כלל עמדת ובישלת אוכל לגדודים במטבח שכל-כך אהבת ושהיה חלק בלתי-נפרד ממי שאת. ושם במטבח ההוא זרמו אלייך אנשים וסיפרו לך את שעל ליבם. ואת הקשבת. אוי, איך שידעת להקשיב. ברגישות שיא ובקבלה אינסופית- הקשבת וייעצת לכל מי שרק חפץ בכך ולא מעט רצו בכך. הבית והלב שלך תמיד היו פתוחים בעבור כולם ותמיד זה היה זמן טוב עבורך, אף- פעם לא מעמסה או נטל.
כשחלית ואור הזרקורים הופנה אלייך, לא יכולת לסבול את המציאות שבה את מרכז העניינים ורק ביקשת להסיט מעלייך את המבטים ואת הדיבורים, ובאורח פלא הצלחת לנתב את תשומת-הלב לדורשי שלומך. וכך היה בדיוק גם בימייך האחרונים כשכבר תשו כוחותייך וגופך היפה כבה לאיטו, המשכת להיות אותו הכותל שאליו מבקשים לבוא, לפרוק, לבכות ולספר. ובאו, והביאו מכתבים, ציורים, צמידים ושמנים מבורכים וברכות מנזירים בודהיסטיים. הגיעו חברות וחברים, בני ובנות משפחה להיפרד ממך... נכנסו ויצאו מהחדר ושבו לדבר במטבח כמו שנהגו לעשות יחד איתך, ואת כולם קיבלת והכלת והוקרת ואהבת. פשוט כך. וזה אמא יקירתי, היה חלק מסוד קסמך.
גם בתקופה האחרונה לכל מקום שאליו הגעת- אשפוז בבית-החולים, בדיקה או טיפול, היית כמגנט חזק המושך אליו מכאן ומכאן. כולם התרשמו מטבעך הטוב ומאצילות הנפש שנפוצו ממך גם ברגעייך הקשים ביותר. חיוך, מילה-טובה ונתינת לב שאין לה סוף. כששכבת מרוסקת במחלקה האונקולוגית מיד זיהית סביבך סבל רב של חולים אחרים... בלי לחשוב יתר על המידה ובעדינות רבה יצרת קשר, התחלת בשיח טוב ועודדת. באשפוז הקודם ביקשת משכנתך החולה להסתכל על כל הטוב שמקיף אותה, להרים את הראש ולהילחם על-מה שיש לה כי יש לה הרבה על מה. קבעתן שתיפגשו בפארן לחגוג יחד כאשר תרגישו טוב יותר... והנה שתיכן אינכן עוד, והכאב מפלח את הלב ומערפל את ההכרה. ברגע אחד הכל הופך בליל של מחשבות, תחושות, זיכרונות, עצב, פחד ותחושת החמצה והכל עטוף בכאב הנוראי הזה שמסרב להרפות. אבל יש דבר נוסף שלא מרפה וזו האהבה שלך שעוטפת אותנו בכל נשימה שבאפינו. האהבה שלך שקרנה ממך בכל רגע נתון, גם היא לא מרפה מעמנו תודה לאל.
זכינו להיוולד לך אמא יקרה, זכינו לחיות תחת כנפייך המגוננות וזכינו להישען על הפיגומים שטיפחת בנו בכל יום בחייך. היית לנו אוזן קשבת בכל זמן ובכל עת, היית לנו בית חם ומפנק שאליו שאטנו בכל הזדמנות, היית לנו המורה הטובה ביותר לנתינה, לצניעות, לחמלה, לאהבה ללא תנאים, לקבלה אינסופית, ובעיקר היית האמא הכי טובה ונהדרת שיכולנו לבקש לנו.
הלכת מעמנו מוקדם, מוקדם מדי. ואין אנו מבינים כיצד להמשיך מפה הלאה בלי עמוד האש שלפני המחנה שלנו. ועכשיו אחרי לכתך, נותרנו אמונים לנצור ולשמור את כל אותם הדברים שהיו את. לאצור, לקיים ולהפוך להיות בני האנוש הכי טובים שיש ובאופן הזה לחיות דרכך את חיינו ולהקדיש לך את החסדים שנצבור. אולי קצת ממך בכל אחד ואחת מאיתנו יצליח להביא מעט מהאור הנדיר הזה שאת היית בעולם שלנו.
אבא ואת הקמתם בשתי ידיים את מפעל חייכם ואת השבט שלכם שכל-כך התגאית בו. יחד עבדתם בטיפוח התא המשפחתי ובמשק החקלאי. אבל קודם כל ולפני הכל-המשפחה, תמיד המשפחה. לחזק את הקשרים, לאחות את הקרעים, לטפח כל אחד ואחת מאיתנו, להעניק את כל הלב והנשמה. ואת אהובה שלנו נשארת בתחתית סדר העדיפויות של עצמך פעם אחר פעם, תמיד יש מישהו או משהו חשוב יותר.
קיבלת אלייך באהבה גדולה את החתנים ואת הכלות והפכת כה משמעותית ואהובה בחייהם. הנכדים שהיו עבורך האור הכי גדול שקיים זכו לקבל ממך אהבת חינם שלא הייתה לה התחלה ולא סוף. היית דודה מדהימה מעורבת ומשקיענית. השקעת בכולם ואהבת את כולם ואף פעם אהבתך לא חסרה ולא שכחה. הייתה בך דיי אהבה לכולם.
אתמול ב-16/07/22 בשעה 22:55, יומיים בלבד אחרי שהתבשרנו שלא נותר עוד מה לעשות, נפלו עלינו השמיים בפעם האחרונה ועזבת את גופך ביופי, בנועם, ברוגע ובשלווה, במיטה שלך, בבית שלך ובליוויים של היקרים לך ובאלו שהיית הכי יקרה עבורם. אנחנו כל-כך גאים על הדרך שבה התמודדת עם המחלה הנוראה הזו ולא פחות גאים בך על הדרך שבה בחרת לסיים את המסע המופלא שלך.
נזכור כל נים ונים שלך עד ליומנו האחרון. נוקיר, נעריך, נכבד, נתגעגע ונאהב תמיד.
אמא שלנו אהובה, כעת נוחי על משכבך בשלום ובשלווה ובזמנך המשיכי הלאה למחוזות טובים יותר. הלוואי שתהיי משוחררת מכל סבל, הלוואי שתהיי מוגנת מכל מזל-רע, מי ייתן ותמצאי את האושר האמיתי והמוחלט. אם עשינו משהו שפגע בך בכוונה או שלא בכוונה במחשבות, בדיבורים או במעשים – הלוואי ותדעי לסלוח לנו. אם את עשית משהו שפגע בנו בכוונה או שלא בכוונה- במחשבות, בדיבורים או במעשים- הלוואי ונדע לסלוח לך. רק טוב ביקשנו בשבילך וגם עכשיו נמשיך ונבקש.
אמא, ליווינו אותך עד לנשימתך האחרונה וכעת אנחנו משחררים אותך. לא נקשה עלייך עוד את הפרידה. המשיכי הלאה במסעך. ואנחנו נמשיך פה לפי בקשותייך ורצונותייך הטובים בדיוק כמו שהבטחנו.
בינתיים ועד שנתראה שוב, אנחנו פה מוקירים לך תודה ומברכים על הזכות העצומה שנפלה בחלקינו- שהתברכנו להכיר אותך, ללמוד ממך, לחיות לצידך ולהיות נאהבים על- ידך.
אוהבים אותך כמה שהלב מצליח להכיל ואפילו יותר,
אנחנו.
מור /בת
קרוקו יקרה שלי,
אתמול לקראת חצות, עצמת עיניים ונפרדנו ממך.
קשה להאמין שלא תהיי איתנו יותר, ואני שואל את עצמי, איך ממשיכים הלאה?
כי בעצם זו את שהנעת עד היום את הדבר העצום הזה שנקרא משפחת קיסוס.
קרוקו,
היית אישה מיוחדת. מלאה בצניעות בנתינות, בחריצות. היית שותפה מלאה לבניית המשק החקלאי ועמוד התווך של המשפחה.
בתקופות הקשות, תמיד ידעת להכניס הכול לפרופורציה הנכונה, תמיד תומכת ומשרה ביטחון.
בשקט ובנחת, בלי דאווין ומניירות, הכול התרכז סביבך. החברים שלנו, החברים של הילדים, כל מי שבא במגע איתך, התאהב.
ידעת להעניק לכולם תשומת לב, אף פעם לא שמת עצמך במרכז. הכל בקלות, בלי מאמץ וכולם מרגישים בנוח איתך ואצלך.
זכיתי בבת זוג לחיים שלא יכולתי לקבל טובה ממנה.
קרוקו שלי, אני מבטיח להמשיך את המורשת שלך ולשמור על אחדות המשפחה כפי שעשית כל השנים,
תודה על כל השנים היפות שהיית איתי.
אוהב לנצח,
קרוקו שלך.
יוסי / בעל
וובה שלי, סבתא
סבתא, קשה לי, את יודעת שאני לא יכולה בלעדייך אז למה את לא פה?
למה את לא מחייכת אליי ואומרת לי שהכל יהיה בסדר?
למה כמו תמיד את לא מחכה לי בבית וכשאני מגיעה את ישר שואלת לשלומי, ומחבקת אותי את החיבוק הכי טוב ונעים שיש
סבתא אני כל כך אתגעגע אלייך
היית ונשארת נשמה טובה טהורה ואצילית בעולם הזה
לא ביקשת בקשות מפוארות, רק רצית את הביחד,
את ארוחות השישי כשכולם יושבים סביב השולחן וצוחקים, שמחים ונהנים מהביחד שלנו, הביחד הכי אמיתי, הכי כנה והכי אוהב שאת יצרת למשפחה שלנו.
כל מי שהכיר אותך זכה באהבתך. את אהבת ללא תנאים סבתוש, ידעת לגשת בפשטות, בשקט ובחמימות לכל אחד ואחת ותפסת מקום מאוד גדול וחם בלב.
וובה, קשה לי לראות אותך לא איתי, המחשבה שלא נספיק עוד לשבת ולדבר פנים מול פנים הורגת אותי ואוכלת אותי מבפנים.
אני מודה לך כל כך על מי שהיית עבורי, תודה וובה, על האהבה וההכלה הבלתי נגמרת שלך אליי לאורך כל השנים.
תמיד ציינת כמה אני האור שלך,
את האור שלי וובה, ובלעדייך חשוך לי וכואב לי מאוד עכשיו.
אני אוהבת אותך כל כך
מיקה – וובצי / נכדה
תגובות