ההלוויה התקיימה ביום ראשון, 24/12/23 בשעה 15:00 בבית העלמין במושב צופר.
המשפחה יושבת שבעה במושב צופר, משק 46.
סמ"ר רואי אליאס ז"ל, מהישוב צופר בערבה התיכונה
מאיר צור ראש מועצה אזורית הערבה התיכונה אומר:"
אבדה קשה וכואבת לכולנו בערבה. רואי, רק בן 21, בחור נפלא, ערכי, ספורטאי, מעורב רבות בקהילה, אהב את הערבה והחיים בה. היה לי איתו קשר אישי, ודיברנו רבות על רצונו לחזור לערבה לבנות בה בית ומשפחה ולהמשיך את ערכי ההתיישבות והחקלאות, של מורשת אביו היקר, ששון אליאס, הדמות המרכזית בגרעין המייסד של הישוב צופר, שהינו אח שכול (עודד אליאס ז"ל, קצין בשייטת).
רגע מרגש מאוד, העניק לי רואי, כששלח אלי צילום שלו בסיום מסלול, כשהוא מניף את דגל הערבה בגאווה. גם ברגע הזה, היתה חשובה לו הערבה והביא לנו כבוד.
דמות של בן ממשיך למופת אבדן עצום. נזכור אותו תמיד. תנחומים למשפחת אליאס הנהדרת" אומר צור.
קורות חיים | הספד המושב
מילים לזכרו של רואי- מושב צופר.
רואי ילד המושב והמדבר שלנו נולד באוקטובר 2002 להוריו המחבקים ולאחיו הבוגרים יערה ניצן וסתיו. רואי היה בנו הבכור של ששון.
לאחר פחות משנה נולדה הדר שהיתה עבור רואי כמו אחות תאומה שביחד איתה הוא גדל והתבגר. יחד איתה הוא שיחק בגני הילדים, ויחד שניהם עלו לכיתה א'.
כשעלה רואי לחטיבת הביניים הוא השתלב בכיתה קטנה שהיתה עבורו מקום של צמיחה וביטחון. יחד עם הצוות המסור הוא למד להכיר את קסמו של המדבר ואת זכותו של האדם להיות חלק ממנו.
בכיתה ט' התחיל רואי את דרכו המופלאה והמקצועית על מגרש הכדור סל . הוא הצטרף אל קבוצת "אליצור יבנה" ויחד עם אביו נסע שלוש פעמים בשבוע לאימונים במרכז.
בכיתה י' עבר רואי לפנימיית "עיינות" שביבנה, כשלנגד עיניו ראה את החשיבות הגדולה של האימונים היומיומיים כדי להעמיק את כישוריו כשחקן כדור סל.
באוגוסט 2021 התגייס רואי להנדסה קרבית, ומיד הפך לחייל מסור כל כך בצה"ל ונרתם בכל עת לכל המשימות של היחידה. לאחר המסלול תפקידו בצוות היה כ- נגביסט- תפקיד שמיועד לחיילים שזוהו במהלך הכשרתם כבעלי יכולות פיזיות ונפשיות חזקות במיוחד.
בשביעי לאוקטובר הוקפץ רואי לצבא, ומאז אותה שבת לא הגיע הביתה. לפני כחודש נפגש עם המשפחה לחיבוק קצר של געגועים ואהבה בעת הפוגה -בעיר הבה"דים.
רואי נלחם בעזה עם חבריו בנחישות ובעוצמה רבה והאמין במלאכה הצבאית של יחידתו. רואי נהרג ביום שבת בקרב על הבית.
רואי, בן המושב אהב את הבית ואת המדבר. יחד עם חבריו שאהבו אותו כל כך הוא טייל במרחבים הגדולים של הערבה, דאג לחאפלות ופאקלים של קפה או שנדי בטעם אפרסק עבור כולם. הוא שיחק בנאפצים וזיקוקים שלרגע הרעידו בחיוך את השקט במושב, והגביר את המוסיקה בנסיעה על הריינג'ר שכל כך אהב.
רואי הפך בבגרותו להיות נער של נתינה אינסופית כאן בבית שלנו. הוא נרתם לכל משימה של ועדת תרבות, ולכל בקשה של צפריר. הוא דאג שכל בן ובת מושב יזכו להתכבד בכתובות אש מרשימות בחג המעלות, והאמין "ביחד" הזה של הקהילה שהיה עבורו כל כך משמעותי.
"רואי שלי", כך קראה לו אימו, שהיתה עבור רואי אמא לביאה. אמא שבטרם הולדתו זעקה את בואו, ולאחר לידתו המשיכה ושמרה עליו כמו לביאה השומרת על גוריה.
רואי ינק מאביו את אהבת הארץ, ואת אהבת הבית והמדבר.
אחייניו הקטנים- אביגיל טליה והראל חיכו לשבתות שבהן ישוב הביתה כדי לשחק איתו בפלייסטיישן, וכדי להביט בעיניים אוהבות וגאות בדוד האהוב שלהם.
היום הבית שלנו בוכה את מותך.
היום אנחנו מתפללים כולנו להמשיך את דרכך. להיות טובים כמוך. להיות אנשים יפים כמוך. להיות ראויים לחיים האלו- שנגדעו ממך.
רואי, אתה נקבר היום לצד גלי. גלי שכל כך אהבת. גלי, שלפני חודשיים וחצי שאלת "מה אני אעשה בלעדיו"? יחד, כמו שאול ויונתן הייתם. בחייכם ובמותכם לא נפרדתם.
ציפי, ששון, הדר, יערה, ניצן וסתיו- אין מילים מנחמות. הלב שלנו זועק ביחד אתכם.
כתבה: אורנה טל
הספדים
״וַיִּשְׁלַח וַיְבִיאֵהוּ וְהוּא אַדְמוֹנִי, עִם-יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי״
(שמואל א' ט"ז י"ב)
רואיקי, אתמול ההותר לפרסום דפק אצלנו בדלת.
דלת שמהשביעי באוקטובר מחכה רק לך.
שתיכנס הביתה באדישות המתוקה והצנועה שלך, ותגיד- ״אמא אני בבית״. אתמול מישהו אחר דפק בדלת, להגיד לנו שזה לעולם לא תהיה אתה.
איך נפרדים עכשיו לתמיד? רק אתמול חזרנו הביתה עם רגליים שחורות, חול במכנסיים ודם במרפקים אחרי עוד יום של טיולים בערבה.
זוכר את הילדוּת שלנו רואיקי? זאת שהייתה מבוססת על טון גמבות עד שכואבת הבטן, מלא משחקי כדורסל שידעתי מראש שאני אפסיד, ואת האהבה בינינו שהראינו במכות עד שמשהו בבית נשבר. כאלה אנחנו ביחד- מתכון לצרות.
מגיל קטן צפינו לך עתיד של שחקן, כדורסל היה כל העולם בשבילך.
אני זוכר את השיחות שלנו לפני הגיוס שלך יא בעייתי, שאלת אותי- נועם, איך אני מתגייס למסלול של שחקן פעיל? אני לא מוותר על הכדורסל.
אמרתי לך שאני אנסה לעזור לך למרות שלא באמת רציתי. ניסיתי להכניס בך מוטיבציה ולהראות לך את הצד החיובי בעולם הקרבי.
כנראה שהצלחתי, שובצת להנדסה קרבית ומאותו רגע כולנו זכינו להכיר את רואי, החייל הקרבי המורעל. מאז אני וציפי בחיוג מהיר, כמה היא דאגה לך, כמה היא גוננה עליך, כמה שעות שינה לקחת לה מהחיים אבל זה היה שווה את החיוך כשאתה חוזר הביתה לסופש. נשארת אותו ילד ביישן ורגיש שתמיד שואף להיות הכי טוב. המסגרת הזאת עשתה לך טוב. תמיד ראית את הצוות לפניך, על חשבונך.
כל שיחת טלפון איתך התרגשתי מהתהליך שאתה עובר. לא התלוננת אף פעם, הבנת לאן התגייסת ומה המשימה שלך.
למשימת חייך יצאת לפני חודשיים וחצי, אחרי היציאה הראשונה מעזה הרמת אליי טלפון לספר לי איך עברה עליך התקופה במלחמה, היית נשמע לי עייף, אמרת לי שאתם מנסים לשמור על שפיות אבל גם דאגת להראות לי שאתה חזק ואתה לא חוזר עד שאנחנו מנצחים. בהתרעננות שאלת אותי אם אני אקפוץ לבקר, אמרתי לך שאני אשתדל, סליחה שלא באתי, לא דמיינתי שזאת הפעם האחרונה.
חיכיתי לך שתצא עם הנמרה ודגל ישראל מונף בסימן של ניצחנו- לא תיארתי לעצמי שתצא בתוך ארון עטוף בו.
רואיקי אתה כבר לא תשתחרר, ציפי וששון לא יקנו לך כרטיס לטיול אחרי צבא, אנחנו לא נזכה להכיר את החברה החדשה או לשבת ביציע בעוד משחק שלך.
הילד שלא רצה להתגייס, נפל בהגנה על המולדת, בקרב על הבית.
יש לי חור בלב בצורה שלך אחי הקטן.
אני גאה בך מלאך,
אני מצדיע לך רואיקי.
נועם מלול / בן דוד
מאיה אסקפה / חברה
בס"ד
רואי (חנשטי) לפני חודש בדיוק 24 לנובמבר קיבלת טלפון פעם ראשונה מאז ה7 לאוקטובר..
דיברנו ואמרת שהכל בשליטה ושאתם עובדים קשה בפנים.. בסוף השיחה שלחתי לך "שאתה לא מבין כמה אני גאה בך, שאתה מלך, אני שומע עליך בלי סוף דברים טובים ושאתה נותן בראש. סוף השיחה סיכמנו איך שאתה יוצא הביתה מארגנים ישיבה כמו שאנחנו אוהבים" שאתה מוציא את כל ההגברה החוצה ודואג שלא יחסר כלום לאף אחד.. דואג להכל.. רק שיבואו ויהיה שמח.
כמו שהבית שלכם פתוח ככה הלב שלך היה.
נכון שבילדות היינו רבים המון והיינו ילדים שמחפשים רק להתנגח אחד בשני.. אבל גדלנו..אתה והדר נכנסתם לי ללב..אחים שלי.
אחרי השירות הצבאי שלי כששמרתי במושב היית מצטרף אלי, ידעתי שבשמירה לא ישעמם לי אפילו לשנייה.. אתה לידי ורק עושים צחוקים ומדברים. ראיתי כמה התבגרת בצבא מילד .. נהיית גבר אמיתי, לוחם בצבא.
לצערי לאחרונה לא הצלחנו להתראות...אבל קיבלתי עידכונים מאחותך ושהכל בסדר.
אני לא מאמין שאני מספיד אותך אח קטן שלי....
הקשר שלי איתך,השיחות נפש שהיו איתך.. השעות באוטו שלדבר איך בצבא ולדבר על בחורות ושאתה מתלבט אם לשלוח הודעה כי אתה מפחד מתגובה..
אני זוכר טיולים בשטח שאני בבית ויורד גשם ויודע שתוך דקה אתה מגיע להגיד לי לצאת החוצה. היינו חוזרים הביתה אחרי שעות ששנינו ספוגים מים.
הייתי מתקשר אליך ושומע אותך על הטרקטור ,עוזר לאבא שלך או מתכנן מתי לעשות נפצים שלא ידעו שזה אתה.
לא אשכח משחקים של מכבי שהיינו נוסעים ואמא שלך היית פוחדת ולא ישנה עד שאתה מגיע הביתה.
הלוואי והייתי יכול להראות לך עכשיו שיחות עם אמא שלך שכל השיחה זה או עלייך או על הדר.
חנשטי ידעת לדאוג שלכולם יש נעלי כדורסל ואם אין אתה תדאג להביא,כי לא חסר לך ותמיד ישלך ספייר והכי חדש..
דאגת לבוא למגרש ולהביא חטיפים ושתייה שיהיה לנו להפסקות.
ככה היית..שלכולם לא יחסר ואחכ חושב על עצמך.
כל פעם שדיברת איתי על הדר גם שלא כלכך הראת אתזה דאגת לה הכי שיש.
תמיד היית צנוע.
לפני כמה ימים אני ואח שלי תבור דיברנו..ועלית בשיחה סיפרתי לו מה ניהיה ממך איזה לוחם נהיית. שאתה בתוך עזה ונותן עבודה כמו שצריך. והוא שאל, מה באמת רואי??
אמרתי לו כן כן רואי, שם את כולם בכיס הקטן והראה שהכל אפשרי.
חנשטי ששואלים אותי עליך ,אני עונה חנשטי לוחם. וכנראה שיצא גם לקצונה למרות שידעתי שאתה רוצה להשתחרר כבר.
התאים לך להיות מפקד ושאנשים ילמדו ממך.
אתמול קיבלתי את הבשורה והינה אני אומר אני לא מעכל וכנראה לא אעכל אתזה בזמן הקרוב.
חנשטי כל חג מעלות איתך זה אירוע הכי מיוחד.. ידעתי שכל דבר,כל עזרה יש למי לפנות.
חנשטי..תודה על הילדות וכל השנים האלה.
תשמור עלינו מלמעלה במיוחד על המשפחה שלך.
רואי חנשטי אני מצדיע לך.
באמת מצדיע לך! אוהב אותך אח קטן שלי לתמיד.
מבטיח לא לשכוח אותך בחיים !
היית ותשאר תמיד חנשטי החזק ושכלום לא יעצור אותו .
המושב לא יחזור להיות כמו שהיה.
אתה אחד יחיד ומיוחד בשביל כולנו..
אוהב אותך ומעריך אותך מאוד.
מצדיע לך רואי !!! תשמור על כולם מאוחדים!!!
אוהב אותך מכל הלב.
כרמל רגב / חבר
רואי אליאס. אחי הקטן ובלב, בן הזקונים של ששון וציפי המקסימים.
מדובר גם היום ועוד ידובר רבות על הטוב לב שלך וכמה שראית את האחר כל חייך, ויש לי דוגמה מושלמת לכך;
הייתה לי תקופה לאחר שחרורי מצה"ל שעבדתי בחקלאות ברמת הגולן ואתה תפסת את קו סוריה.
שנינו היינו בדיוק בבית בסופש, שבו כמובן שיחקנו אחד על אחד לפחות שלוש שעות. וביום ראשון אמרתי לך שאני נוסע את הנסיעה הארוכה הזו עם הרכב ושהוא מוזמן לבוא איתי.
ניצלת את ההזדמנות שיש רכב פרטי ושאלת אם אפשר להביא כמה ציוד, אוכל וקצת חטיפים לצוות שלך, כמובן שנענתי בחיוב.
שש בבוקר אני מגיע למשק של ההורים שלך, אתה מגיע למחסן שבחוץ ופתאום מוציא ארגזים, שלושה מהם. באחד היה כל מיני דבר אלקטרוניקה, כבלים ופלייסטיישן. הארגז השני היה ארגז תמרים 5 קילו, אבל זה עוד כלום למה שחיכה בארגז השלישי. ארגז עצום עם כל טוב.
כמיות אוכל שמסוגלות להספיק לגדוד. מלא סוגי חטיפים שיש לפחות 3-4 מכל סוג, פיצוחים, ערגליות, שוקולדים, מנות חמות, קורנפלקסים, חד"פ וגם חלב. כן, חלב. והרבה. וגם לא חלב רגיל היה שם, גם שקדים וסויה.
ואני שואל חצי בעצבים וחצי בצחוק, "אחי, למה שתביא גם שקדים? אתה בצבא"
ואתה עונה לי באדישות ובשיא החמידות: "סתם נו, מישהו מהצוות אוהב אמרתי שאני אביא לו".
רואי קטן ממני בארבע שנים ולי ולו היה קשר מיוחד במינו. שאותו בנינו דרך הכדורסל ששנינו כל כך אהבנו.
בילינו ביחד מאות, אם לא אלפי שעות על מגרש הכדורסל. היינו משחקים המון אחד על אחד, ותמיד ניצחתי אותך כי תמיד הייתי גדול וחזק ממך, ותמיד היינו מקניטים ומתגרים אחד בשני כל הזמן במגרש, או כמו שאומרים בשפת הכדורסל, היה המון "טראש טוק".
הקשר הלך ותפח ויצא מקווי החוץ של המגרש. אל הטיולים במדבר מאחורי המושב, לשיחות טלפון או רגילות שהיו מצחיקות וארוכות, וכמובן למשחקים של מכבי, שנסענו יחדיו כמה וכמה פעמים, ממש קשר אח קטן/גדול.
אך הקשר הזה לא תמיד היה ככה. בתחילת הילדות שלנו היה לי קשה איתך, תמיד רצית להיות איתי ואני רציתי להיות עם הגדולים "והמקובלים" של המושב. יום אחד באותם גילאים, אמא שלי באה אליי שהיא שמעה מאמך ציפי, שאני לא מתייחס אליך יפה ושזה לא בסדר.
אמרתי לה שהוא מעצבן, כל היום נטפל אליי ואין לי כוח לזה. ואמא אומרת לי: "מה קורה לך גלבוע, אתה לא מבין שהוא רוצה להיות איתך כי הוא כל כך אוהב אותך? כי הוא מעריץ אותך? בבקשה תתייחס אליו יפה".
והפנמתי את מילותיה של אימי ואז הקשר התחיל. ומכיוון שיש לי רק שתי אחיות בילוגיות (שהן מספיקות ומדהימות), תמיד תהיתי איך זה היה אם היה לי עוד אח קטן, ואתה ממש היית לי לכזה. האח שתמיד רציתי, האח שתמיד ייחלתי שיהיה לי.
רואי, בכל פעם שאראה איזו נעל כדורסל, או חולצה, וגם שאגיע למשחקי בית של מכבי, אחשוב עליך ואתה תהיה שם בליבי תמיד.
תחזק אותי ואת כל המושב שם למעלה.
אוהב מאוד.
גילבי.
שלמה גלבוע / חבר
הספד לרואי
ציפי, ששון, הדר, יערה, ניצן וסתיו, הסבא והסבתא, המשפחות והחברים,
מי היה מאמין- אין מילים ואין נחמה
נקטעה לנו שרשרת הדורות.
סליחה רואי, שלא שמרנו והגנו עלייך.
מוקדם מדי הלכת מאתנו.
כמה חלומות היו לך
כמה תוכניות עוד לא הספקת
העולם היה פתוח אלייך
ואתה לא הספקת להרגיש ולשתות ממנו.
את מסלול המכשולים שעברת
את מסלול החיים שלך
צלחת בהצלחה
כי היית חדור מטרה
כי היית מקצוען ולא מוותר
כל מה שרצית ואהבת- השגת
לכולם עזרת ונתת את כולך, והכל תוך נתינה אין סופית.
בבית הספר- השתלבת כפי שרצית
בכדורסל עשית חייל
במושב חגגת והיית המרכז
בצבא היית מלך הצוות והפלוגה
היית לוחם וחבר ומארגן ודואג
והכל נעשה בדברו
והיית עם לב רחב שהכיל את כולם
"לכל איש יש שם שנתן לו ה'
ונתנו לו אביו ואמו
שנתנו לו קומתו ואופן חיוכו"
ולך רואי היה שם מיוחד- רק שלך
ועם השם הלכת והגעת והצלחת.
יש רגעים שהמילים נגמרות
ונשאר החיבוק והשתיקה ועיניים שמדברות
והלב מרוסק
ואין תשובות לשאלות של למה ואיך ומדוע
נשאר עצב גדול, חור שחור שלא מרפה
ואולי לא ירפה
רציתי לקרוא הספד שיודע לבטא טוב ממני את מה מרגישים-
"עצרו את כל השעונים, נתקו את הטלפון,
שתקו כלבים נובחים שלופי לשון,
השקיטו פסנתר ותופים, תנו לדממה כבוד,
הביאו את ארון הקבורה והרשו-נא לאבל לבוא.
קראו למטוסים לעוף מעל לראשינו,
ולצייר בשמיים שתי מילים: הוא איננו.
קשרו סרט אבל על צווארי היונים בכיכרות,
ולשוטרי התנועה, לבשו כפפות שחורות.
הוא היה הצפון שלי, מזרח ומערב,
יום החול שלי, ימי החג, אביב וסתיו,
הוא היה השיר, הירח, וכל כוכב אשר ראיתי
חשבתי שנאהב לנצח, וטעיתי.
מי צריך עכשיו כוכבים. כבו אותם.
כסו את השמש, ואת הירח גם.
רוקנו את האוקיינוס, עקרו את היערות,
כי מעכשיו שום טוב כבר לא יכול לקרות".
(מתוך הסרט ארבע חתונות ולוויה אחת בתרגום של יהונתן גפן).
אבל כבד ירד על מושב צופר.
המושב שהיה לך בית
שהייתה לך האדמה
בו נטעת את השורשים
ופה יהיה הבית לעולם.
ציפי, ששון והדר- הקמתם משפחה לתפארת
נטועה בארץ הזו- וממכם צמחו השורשים
ומהשורשים שלכם צמחו הגזע והענפים.
"הימים שעוד נכונו לנו
שיהיו נכונים, שיהיו רכונים
שיהיו מעלינו כמו כפות תמרים"
נזכור אותך יפה, וגבוה ומחייך
נזכור אותך כמו שרצית- נזכור ונתגעגע
משפחה יקרה, נחבק אתכם לתמיד- ונהיה אתכם לעד
המילים קטנות מדי להביע את צערנו
ואולי נחמה קטנה- שרואי נהרג במקום שכל כך רצה להגן על המולדת.
מחבקים חבורת הג'יפאים,
שלמה אהרונישקי / חבר המשפחה
רחל / אם בית בעיינות
מן העיתונות
קישורים:
ישראל היום, רונית זילברשטיין 24/12 >
חדשות 08, ליזה ללוצאשווילי 24/12 >
חדשות באר שבע והנגב, דני בלר 24/12 >
תגובות