ההלוויה התקיימה ביום רביעי , י"ט באדר תשפ"ד, בשעה 15:00 בבית העלמין בפארן
שעות ניחום אבלים : 10:00-13:00, 16:00-20:00
רס"ן יפתח שחר, ממושב פארן, מפקד פלוגה בגדוד 'צבר' (432), חטיבת גבעתי, קצין לוחם בשלדג, נפל בקרב בצפון רצועת עזה, בן 25 בנופלו. נפל בי"ח באדר התשפ"ד (27 בפברואר 2024)
ביום שלישי נפל ברצועה רס"ן יפתח שחר. זכיתי שהיה בכיתת החינוך שלי בערבה שלוש שנים וקצת. באמת זכיתי.
הערת המחנך בתעודת אמצע י"א שלו נפתחה בציטוט של רס"ן נדב מילוא ז"ל, שנפל בדרום לבנון ב-1997:
"...הבסיס לכל חייל הוא הבן אדם שבו. כל החינוך לערכי צנחנות נבנה על בסיס התכונות והערכים האנושיים ההופכים אותנו לאנשים טובים יותר. בצבא מיטשטשת לעתים נקודה זו, ואנו נוטים לעשות הכל כדי להיהפך לחיילים טובים יותר ושוכחים מהו העיקר.
עדיף חייל גרוע על פני בן אדם גרוע!
צנחן ש'משלים ציוד' הוא לא צנחן.
צנחן שמשקר למפקדו הוא לא צנחן.
צנחן שפוגע בחברו הוא לא צנחן.
צנחן הוא קודם כל אדם ורק אחר כך חייל...."
לאחר מכן, נכתב בתעודה:
"יפתח, אני מעריך אותך על דברים רבים, אולם אם יש משהו העולה עליהם הוא זה: האָדָמִיוּת שבך. על אי-שתיקתך על עוולה או חוסר הגינות כלפי מישהו. על רגישותך לחבריך. אלה דברים חשובים יותר מכל אחד ממקצועות הלימוד בבית-הספר. כל הכבוד!
בנוסף, אני מבקש להעריכך על הישגיך, ברור לי כי הם באו במאמץ והשקעה. כל הכבוד גם על כך. אתה יודע שלעיתים אני מציב בפניך את שאלת הבינוניות, ותמיד אתה עונה ש'אין זו בחירה בינונית', ואני תמיד יודע כי התשובה כנה. שני יסודות אלה, הרתיעה מבינוניות והאדמיות, יביאו אותך להישגים רבים!".
***
כמעט עשור עבר מאז. אני עדיין זוכר את השיחה בה נתתי לו את התעודה וביקשתי להכיר לו את הביטוי היידישאי מעאנטש. אני זוכר שהסמיק. אם אני זוכר נכון גם באוזניים. הוא חייך חיוך מבויש ושתק. הוא באמת האמין שככה צריכים להיות אנשים באשר הם. והוא הלך עם האמונה הזו. ב-1935 נכנס בראש אנשיו משה רוזנפלד אל מערה סמוכה לקיבוץ עין חרוד בעת מרדף אחר כנופיה ונרצח. חברו חיים שטורמן טבע אז את הביטוי "נופלים ההולכים ראשונה". מאז יום שלישי אנו שומעים את חבריו ופקודיו לאורך השנים של יפתח, כולל פקודיו באותה השבת בה הכל התחיל, ומבינים כי יפתח היה מההולכים ראשונה. לא הופתענו.
בתעודת אמצע י"ב הופיעו בהערות המחנך שני ציטוטים מפתיחת ספר תהילים: "אַ֥שְֽׁרֵי הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר ׀ לֹ֥א הָלַךְ֮ בַּֽעֲצַ֪ת רְשָׁ֫עִ֥ים וּבְדֶ֣רֶךְ חַ֭טָּאִים לֹ֥א עָמָ֑ד וּבְמוֹשַׁ֥ב לֵ֝צִ֗ים לֹ֣א יָשָֽׁב׃ [...] וְֽהָיָ֗ה כְּעֵץ֮ שָׁת֪וּל עַֽל־פַּלְגֵ֫י מָ֥יִם אֲשֶׁ֤ר פִּרְי֨וֹ ׀ יִתֵּ֬ן בְּעִתּ֗וֹ וְעָלֵ֥הוּ לֹֽא־יִבּ֑וֹל וְכֹ֖ל אֲשֶׁר־יַֽעֲשֶׂ֣ה יַצְלִֽיחַ".
היה זה מעט אחר שני אירועים, האחד בו התקשר אלי כשבפיו דברי דאגה לחבר, והשני בו כתב לי הודעה דואגת ורגישה כשנעלמתי לכמה ימים. כשכתבתי לו בחזרה אז שאכן עוברים ימים מורכבים ועצובים, הוא ענה משהו בסגנון "קח את הזמן לדאוג לעצמך, כולנו נדאג להיות טובים יותר בינתיים".
כמה ימים אחרי אותן תעודות של אמצע י"ב, באמצע שיעור תנ"ך, תלמידה אחרת עצרה את השיעור ושאלה "במה אתה מאמין גל?", ואני זוכר ששתקתי, הדלקתי את המקרן והקרנתי את המילים של טשרניחובסקי מ-1892: "שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין, כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ. [...] כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם, גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז". אנשי הערבה ונערי הערבה גורמים לאדם להאמין בשיר הזה. והיום, ממרחק של כמעט עשור, בתום שבוע כואב, המחשבה על יפתח גורמת לי להאמין באדם, ברוחו, רוח עז. היתה לו רוח, עזה, כזאת שנכנסת ללב, בשקט בשקט, וגורמת להאמין באדם.
משחר ילדותנו הורגלנו בכך ששֶם, תמונה ודרגה צבאית אמורים לכסות על חיים שלמים. על ילדות ונערות, כישרונות, כישלונות ואהבות. חלומות. בחודשים האחרונים אנו נפרדים ממיטב הנוער שהארץ הזו מגדלת. רבים מהם, מ"ההולכים ראשונה", הם המיטב. תחת שמי המדבר זרועי הכוכבים אנו כואבים את יפתח, שהיה מהמיטב, ואת מי שכבר לא יהיה. מפת הדרכים הפוטנציאליות שלו רחבה כל-כך. כל כך הרבה אפשרי היה שם. כל-כך הרבה שכבר לא יהיה.
ולאן עכשיו? המילים נכתבות ואני רוצה משהו מיפתח ללכת איתו בכיס. "כל אבן שפגעה בי היא עוד אבן שאיתה אבנה את הגשר" שר אביב גדג'. אין לי ספק בכלל שיפתח היה מוצא איך לאסוף את אבני הכאב הללו ולבנות מהן. כרגע אנו בתהומות הכאב, אבל מי-ייתן ונדע לבנות, ונדע להיות ראויים. מי יתן ונדע להודות על השנים שקיבלנו עימו, ולא לשקוע במפת-הדרכים שנקטעה. שנדע לקחת בכיסנו את מי שהיה, ולנסות להיות מעט טובים יותר.
* צילום: מטיול שנתי י"ב, צילמה ברגישות ואהבה איה סימון
תגובות