ההלוויה התקיימה ביום שני, 29.6.2026 י"ד בתמוז תשפ"ו בשעה 18:30 בבית העלמין במושב עין יהב
קורות חיים / הספד המושב
בצער וכאב אנו נפרדים היום מחברנו גדעון כנעני.
גדעון נולד בקבוץ גבת ב 27.12.1938. בן למלכה ואריה (אריונק) ואח לדוד ויפה. עם הפילוג הגדול בתנועה הקיבוצית, עבר עם האיחודניקים שהקימו את קיבוץ יפעת.
גדעון עשה שנת שירות בפתח תקווה ולאחר מכן התגייס לחטיבת גולני, בה שרת גם כקצין.
בשנת 1960 הכיר את ענת, גם היא בת קיבוץ יפעת, והם נישאו ב 1964.
לאחר שחררו מהצבא, גדעון עזב את הקיבוץ והיה ממקימי החברה להגנת הטבע. בתחילה הדריך בגלבוע ורמות יששכר ובהמשך היה הפקח הראשון בשמורת החולה. הוא למד ביולוגיה באוניברסיטת ת״א, והמשיך לתואר שני. המשפחה עברה לגור בבית ספר שדה הר מירון, שם חקר את האקולוגיה של חזירי הבר והדריך במסגרת החברה להגנת הטבע.
ב 7.8.1972 הגיעו גדעון וענת לעין יהב עם ארבעת ילדיהם: יונתן, אלה, אבנר ונועה.
גדעון חיפש קידמה וחדשנות ובשנות ה 80, בנוסף לחקלאות גידול הירקות המקובלת בעין יהב, החלו גדעון וענת לעסוק גם בגידול דגי מאכל, נושא שעורר בו ענין רב.
במשך שנים רבות הוא היה הרבש״צ של המושב, בתקופה שבה כל החברים שמרו בלילות והוקפצו לעמדות מסביב למושב. בשקט ובנחת גדעון ידע לצוות 100 חברי מושב לזוגות של לילות שמירה משותפים.
גדעון כתב רבות לעלון עין יהב. במדור "זה איכפת לי" כתב על ההתנהלות במושב ועל נושא החינוך שהיה מאד קרוב לליבו. במדור "אשנב למרחב" כתב על הצורך בשמירה על הטבע, על הטבע הצבעוני והאביב במדבר.
לגדעון וענת ארבעה ילדים, חתן, שתי כלות, תשעה נכדים וחמישה נינים.
גדעון ייזכר כאדם שקט ונעים הליכות שחי בצנעה. בעל ידע בתחומים רבים.
עולם הטבע, שמירת הטבע והחברה להגנת הטבע היו חלק משמעותי מהוויית חייו.
גדעון היה בן זוג אוהב, אב וסב אוהב לילדיו, נכדיו וניניו.
יהי זכרו ברוך!
הספדים
רק לפני שבוע, אבא של אמר לי שמוזר לו שמדברים אל המת, שממילא כבר לא שומע וביקש שבבוא הזמן אדבר עליו ולא אליו.
אז נכון שעניתי לו שאעשה מה שבא לי והוא ממילא לא ידע, אבל הנה אני בכל זאת שומעת בקולו, ושמחה שהספקתי להגיד לו כמה אני אוהבת אותו כשהוא עוד שמע ושמח, כל כך שמח על כל ביקור, כל שיחה, כל חיבוק.
אבא שלי לא היה אדם דתי, אבל כן העריך מסורת וטקסים,
אז בכל זאת קדיש:
יתגדל שם האדם,
יתעלה פעל-חייו
ויתקדש בזכרוננו
על צרור מעלליו בימי חלדו.
ועל המעש שלא הספיק להשלימו,
על החלומות שנטוו - ונמוגו,
על סגולות-יקר
ואף על חולשות-אנוש
שנגוזו מבעד לדוק הערפילי של הזמן.
יפקד זכר האדם,
הד-חייו כזהר הרקיע בלבבנו.
ושמו לפני שמש ינון.
כי מותר האדם הוא הזכרון,
לא בחשך שמו יכסה.
המשך-החיים
יצמיח פורקן לכאבנו,
וננצור את כל פרחי-חייו לימים רבים.
יתגדל שם האדם וישתבח בזכרוננו.
אלה / בת
אבא
אני חושב שכבר שנה אני מהרהר בדברים שאומר כאן, אבל לא מעז לעשות בהם סדר, להעלות אותם על הכתב. הראש יודע לאן הדברים הולכים, אבל הלב אומר – למה למהר. אולי מחר, אולי מחרתיים. יש זמן. אבל הזמן. הזמן הוא יצור חמקמק. הוא מתקדם בהתמדה ובקצב קבוע. לעולם לא עוצר. והנה, נותרו רק כמה שעות.
ועכשיו, נותרו זיכרונות – קטעי זמן מקופלים ומסודרים היטב במגרות ראשינו.
אבא לוקח אותי לגן הזואולוגי הישן באבו כביר, שם פוחלצי ינשופים, שפנים ועוד עשרות של חיות וציפורי בר הסתכלו אליי מהמדפים הגבוהים, עטופים בריח נפתלין.
אנחנו גרים בביס"ש הר מירון, ואבא לוקח אותי לתצפית בחזירי בר אחריהם הוא עוקב לצורך מחקר. והנה נקבה מספר 21 עם 13 גוריה מגיעים לתחנת ההאכלה שסידר להם. ואבא לוקח אותי לטיולים בחורש ומראה לי ליבנה רפואי ומלמד איך מבדילים בין אלון מצוי לאלון תולע. הוא פותח עפצים שגדלו על עצי האלה ומראה לי את הכנימות שגרות בתוכו. הוא מכיר לי את הרקפת היוונית, החלמונית והאדמונית.
ואז עוברים דרומה לעין יהב. אבא נוסע לפנינו כדי להכין את הבית. הוא מספר לי שראה בשדה נשר ושני רחמים, ואני כבר לא יכול לחכות עד שאגיע למקום המופלא הזה. וכאן בעין יהב, שכל כך שונה מהגליל העליון, הוא מלמד אותי לזהות את עקבות העכן בחול. איך תופסים נחש מאחורי הראש. איך לעקוב בסבלנות אחרי חמריה כדי לגלות את מקום הקן שלה.
אבא לימד אותי לעבוד. לפרוס מערכת השקיה בשדה. להעביר קווי ממטרות, לפרוס פלסטיק. זה מאוד חשוב לזכור לשטוף את הצנרת לפני החיבור. כדאי לחתוך קצת את שפת הצינור ולגרז כדי שייכנס בקלות למחבר. שימוש בגז יד מאפשר נסיעה במהירות קבועה בטרקטור.
אני זוכר את אבא רבש״צ. אחראי על מחסן הנשק במושב, כאשר לכל חבר היה נשק בבית למקרה ש... אני זוכר אותו מלמד אותי לפרק ולהרכיב עוזי. וכמובן שאני זוכר את המטווחים באש חיה שהיה לוקח אותי לעשות במזרחי.
אני זוכר ממך עוד המון דברים, ואין דברים שאני רוצה לשכוח.
אתה כבר לא תשב איתנו במקום הקבוע שלך בארוחות שישי, אבל בראשי, בליבי ובנפשי אתה נמצא תמיד.
יונתן /בן
אבא
כשהייתי ילד, דיברתי עם אבא על מוות. והוא אמר לי שכשמתים הכל נגמר. לגמרי נגמר. לא עולים לשמים, לא שומעים, לא חוזרים... אין יותר כלום. אז אני לא אדבר אל אבא, כי אני בטוח שהוא ידע מה הוא אומר והוא כבר לא שומע ולא מסתכל עלי מלמעלה. אני אספר לכם על אבא, קצת שתדעו מה הוא היה בשבילי.
״ואבא שלי, הוא יודע המון אנגלית, צרפתית, ואפילו חשבון״
אז הוא לא באמת ידע צרפתית, אבל אבא באמת היה בשבילי האיש שיודע הכל. עם ידע כללי עצום וזכרון מעולה. היה לו ראש מתמטי והוא עשה חישובים בראש במהירות. הוא אהב סיפרות – שירה של אלתרמן (כוכבים בחוץ), סיפרות קלאסית, ספרי הרפתקאות ועד ספרים חדשים וספרי פנטזיה. ובהתאם הכתיבה הרהוטה והקולחת בעברית מושלמת. אומנות - הכיר ציירים קלאסיים, את היצירות והסגנונות שלהם. וגם ידע לצייר בצורה ריאליסטית ומדויקת ביד קלה ובלי מאמץ. הכיר גאוגרפיה של העולם, נהרות, הרים, מדינות, ערי בירה. היסטוריה כללית של יוון, רומא, אירופה וארה״ב. היסטוריה של עם ישראל כולל היסטוריה פוליטית של המדינה. ואת סיפורי התנ״ך, למקם אותם בארץ, ולשלוף ציטוטים מהתנ״ך... לא היה נושא שדיברתי איתו עליו והוא לא הכיר ברמה טובה. אבל יותר מהכל – טבע. הכיר את צמחיית א״י, את המינים והמשפחות. את השמות העבריים והלטיניים. צמחי בר וצמחי נוי. בעלי חיים – חרקים, זוחלים ציפורים ויונקים. כל היצורים גדולים כקטנים. את כולם הוא הכיר. ולא רק לזהות את השמות, ידע מה מאפיין אותם, מה אוכלים ואיך מתנהגים. איפה הם נמצאים וכמה הם נדירים. חיות בארץ וחיות בחו״ל. וכל חיה שהבאנו הביתה – זחלים, קרפדות, נחשים, עקרבוט, קיפוד... הכל הוא ידע, איך לתפוס ולהחזיק ואיך לגדל.
את השנים של ההדרכה בחברה להגנת הטבע אני לא זוכר. הייתי קטן. אבל את הידע העצום שלו בהכרת הארץ חוויתי כל החיים. מהטיולים המשפחתיים ועד שנים אחר כך כשהייתי מספר לו על מקומות שטיילתי בהם והוא ידע בדיוק, איפה כל נחל וכל הר. מאיפה מגיע השביל ובאיזה צד המעיין. איזה פרחים יש על איזה מדרון ובאיזה חודש בדיוק הם פורחים. כאילו שרק אתמול הוא הלך והדריך שם.
מעבר לידע, עוד דבר שאפיין את אבא זה השקט. אף פעם לא שמעתי אותו צועק או ראיתי אותו יוצא מהכלים. שלא לדבר על קללות... בן של סבא אריה (גם האופטימיות הבלתי נגמרת זה ממנו). היתה לו המון ביקורת על הרבה דברים. ופרינציפים. והוא יכל להתעקש על דברים מול כל המושב או כל המשפחה (אולי אפילו נהנה מזה). אבל תמיד רגוע.
ועם העקשנות הזאת הגיעו גם ניגודים. מצד אחד חוקים וכללים זה כמעט דבר קדוש, צריך לשמור עליהם. אז כנראה שהיינו הילדים היחידים בעין יהב שלא היה להם טוסטוס ולא נהגו על אוטו בלי רישיון. אבל יש עוד ערכים חשובים, וחשוב לעבד את האדמה ולעבוד בשדה, אז בשביל לפזר קווים אפשר לנהוג על טרקטור בכיתה ג׳. ואבא היה הרבש״צ של מושב על הגבול, אז ירי זה כישורי חיים, אפשר גם בכיתה ז׳ ללכת עם אבא למטווחי נשק על בקבוקים במחצבת החול. והרבש״צ אחראי על הנשקייה, שם צריך לפרק, להרכיב ולשמן מרגמות ומקלעים... לגמרי משימה של ילד. רק דבר אחד הוא לא לימד אותי כרבש״צ – לכתוב את רשימות השמירה בכתב מסוגנן ואחיד. שנים של רשימות תלויות על לוח המודעות, מאות דפים, והכתב שלו נשאר אחיד על המילימטר, כאילו יצאו ממכונת צילום (באמת צריך לסרוק את הכתב שלו ולעשות פונט – גדעון).
ובסוף, לא רק איך אני ראיתי אותו, גם איך הרגשתי שהוא רואה אותי. לא משנה באיזה שלב של החיים – תיכון, צבא, טיול, לימודים, עבודה... תמיד מתעניין ומתעדכן. ומה שלא בחרתי ומה שלא החלטתי, אבא תמיד נתן תחושה של אמון, תמיכה וגאווה. אבא עזב את הקיבוץ כי הוא לא הסכים להיות מורה. והוא היה המורה הכי טוב שהיה לי לחיים.
״אבא שלי הוא הטוב מכולם
ואבא שלי הוא הכי בעולם
ורק בגללי הוא האבא שלי
...נרדם הוא פתאום ועצם את עיניו״
אבנר / בן
ההורים שלי הם שנים שכבר מזמן התמזגו זו בזו, תמיד ביחד, בלתי נפרדים שכמוכם.
אבא שלי היה חקלאי, חובב טבע וגינה, איש כזה של פעם, עם אידיאולוגיה, עקרונות ויושרה. עם צניעות, מסירות, אחריות ומחויבות, עם שפה יפה והמון ספרים, ועם אישה צעירה שאהב במיוחד.
שמעתי ממנו אגדות על ילד ג'ינג'י עקשן ולוחמן, אבל אני זוכרת אותו רק בוגר, שקול ומחושב. הוא דיבר לאט ומעט, אז השלמתי אותו...
כשהייתי צעירה אבא המליץ בחום, שלא לומר התחנן שאחשוב שבע פעמים (או לפחות פעמיים) לפני שאני מדברת ובאותה מידה אהב והעריך את היכולת שלי לפטפט ולהחזיק שיחה עם כל אחד כמעט ובשנים האחרונות הזמין אותי להצטרף כשהגיעו אליהם אורחים, הוא גם גרם לי להרגיש חכמה ומוצלחת גם כשלא הבאתי קבלות.
אבא שלי היה שלם ושמח בחלקו ובמסלול חייו, אפילו הספיק לפני שנתיים בגיל 85 פלוס לטוס עם חברים לספארי באפריקה. באחד מביקורנו האחרונים במיון אבא אמר לי שהוא מרגיש בר מזל , שהוא לא בטוח מה חלקו אבל איזה כיף שיש להם 4 ילדים כאלה מוצלחים וטובים במיוחד. וגם את האישה הכי טובה. ואני? בעיקר שמחה שככה הרגיש.
אמא אהובה שלי,
בתקופה האחרונה כבר קצת נגמר לו האוויר בריאות אבל הוא לא התלונן. זה לא הקטע שלו להדאיג אחרים ואת בטח יודעת שאת הסיבה המרכזית שהוא כל כך התאמץ והצטיין בשיקום, שהוא רק רצה לחזור ולעזור לך, שתוכלו להמשיך לבד ביחד עד הסוף, כמו בסרטים.
זה באמת לא נתפס וזה לא אותו דבר אבל אני מבטיחה לך וגם לאבא שכמו שהיינו אתו עכשיו בפול אהבה ומעטפת אנחנו נמשיך כך גם אתך, לתמיד. כמו בסרט.
בשנים האחרונות משהו באבא שלי התרכך ונפתח, והוא התחיל בקול ובכתיבה כמה שהוא אוהב ומעריך ומודה. אז לפני שמתחילה אני מבקשת רגע להתייחס לפלא – מושב שלנו, לצוות המרפאה, כי אתן באמת משהו מיוחד!
אתן מקצועיות ואישיות וחומלות ומכילות והכל במידה הנכונה ולכל בני המשפחה.
בשנים האחרונות צחקנו על אבא שיש לו חוג מרפאה ושזה החוג האהוב עליו ותכלס אני מבינה למה – הוא חזר ואמר פעם אחר פעם כמה שהוא אוהב ומעריך אתכן בכל פעם הוא חזר וביקש מהמומחים בסורוקה להתייעץ עם רופאת המשפחה שלו כי רק היא מכירה באמת...
ד"ר שי, ברברה וענבל (הרגישה באדם) – אין לי מספיק מילים וגם קצת חם היום אז פשוט תודה עליכן. ♥
נועה / בת
סבא,
כל נכד ונכדה יודעים, שכשהם מגיעים בבוקר, הם יקבלו ברכת בוקר טוב בלחן המקורי שלך בתוספת חיוך גדול שמקרין אהבה ואופטימיות שאין שנייה לה, כי איך תמיד היית אומר – "החיים יפים".
כל הנכדים גם מכירים את סיבוב הלילה במדגה בו היינו מנסים לתפוס "את המזל". בין אורות האיסוזו היינו מחפשים את כל חיות הלילה שהסתובבו באזור וקיוו לקבל ארוחה לילית טובה שמחכה להם בבריכה.
ממש לפני שנה טסת לאפריקה עם החבר הטוב ביותר, לעוד סיבוב במדגה של הדגים הגדולים, רק שם חיפשתם גם חיות קצת יותר גדולות ממה שיש פה, בשמורת שיזף. כמובן כשנחתת מאוד דאגנו, אבל אתה התעקשת כמו תמיד לעשות את כל מה שאתה רוצה ואף אחד לא ישכנע אותך אחרת. אולי זה טיפה מעיד שהייתה פעם ג׳ינג׳י למרות שמבחינתנו אלה סתם סיפורים ואין הוכחות.
סבא, היית דמות להערצה, בן אדם חזק, צנוע, סובלני, ציוני אמיתי ואיש משפחה. מצאת מן המשותף עם כל נכד ונכדה, תמיד הקשבת וייעצת.
נתגעגע לכוסות הקקאו בצהריים, לתיקון הנזילות בגינה, לברכות היומולדת עם איורי חיות, תיקוני עברית, לסיפורים על הקיבוץ כשאנחנו מנסים לעקוב אחרי כל הכנענים שמפוזרים ברחבי הארץ והעולם.
סבא, גם בשבועות האחרונים מה שהכי אפיין אותך זה האופטימיות חסרת התקנה שלך והמשפט – "החיים יפים" – שימשיך ללוות את כולנו בכל דרך, ובכל קושי שנפגוש.
סבא השארת אחריך שבט שלם, ארבעה ילדים, תשעה נכדים, וחמישה נינים והיד עוד נטויה, בכל אחד מהם יש חלק קטן ממך.
אוהבים וכבר מתגעגעים,
הנכדים
הזוג המאוהב בתצלום הם ענת וגדעון כנעני מעין יהב.
ענת וגדעון זכו ליצור את מה שמעטים כל כך זוכים בו -
66 שנים של מאוהבות מצועפת עיניים.
ענת וגדעון התאהבו ב-1960, בטיול לנחל כלח שבכרמל - בלב מה שמכונה ״שוויצריה הקטנה״.
גדעון בן ה-21 היה אז מלווה בטיול, ועד לרגעיו האחרונים הייתה נהרה נמזגת על פניו הרכות -
כשסיפר איך התאהב עד כלות בענת, בת ה-16, ביופיה הפנימי והחיצוני הרב, בחוכמתה בליבה הטוב שהמה אליו.
לפני חודש וחצי נפצע גדעון, בן ה-87 והובהל לבית החולים, ואח״כ למקום שיקומי ומיטיב.
ארבעת ילדיו - שעלו וצמחו ממאוהבות הוריהם - יונתן, אלה, אבנר ונועה - לא משו ממיטתו של אביהם.
ישנו לידו על הרצפה בבית החולים ובמקום לשיקום, ושמרו לצידו על בועת האהבה המשפחתית המיטיבה,
הביאו אליו מקצווי ארץ את נווה המדבר האוהב והרך שיצרו במשק המפואר שלהם, במושב עין יהב.
לפני 10 ימים, בא גדעון מהמוסד לשיקום לסופ״ש לביתו בעין יהב, אל אהובתו ענת, אל אהבת חייו.
התצלום מצועף העיניים -
הוא מהסופ״ש האחרון ההוא.
*
לפני כמה ימים הדרדר מצבו של גדעון במהירות
זכתה בתו האוהבת והנהדרת אלה להיות אז איתו
זכה גדעון להיות צלול כבדולח כשהחליט - לצד בתו - להיות מורדם ומונשם.
זכה גדעון לא לשהות ולסבול בלימבו הנורא -
בין היש לאין.
*
אהבת חיי היו סבא אברהם וסבתא חיצ׳ה הורי אמי, חנה׳לה יפהפיית הלב.
לסבא היה אח, אריונק,
וגדעון הוא בנו.
בפילוג, עבר אריונק את הכביש מקיבוץ גבת ליפעת.
ענת הגיעה לשם עם קבוצת השרון.
אך שום פילוג - שנכפה ע״י בן גוריון - לא יכול היה להביא פילוג למשפחת כנעני-קרמרז
הסבא של גדעון ושל אמא שלי - אבא של אברהם ואריונק -
היה הרב מנחם קרמרז.
נהגו אצלו לשתות את התה עם קוביית סוכר.
לטבול אותה בתה, או להניח אותה על הלשון ולשתות דרכה את התה.
בשלהי מלחמת העולם הראשונה - השתרר רעב בתחום המושב, וכמעט לא נשארו קוביות סוכר
סבא מנחם היה מחזיק את הקוביה בין האצבע לאגודל
חוסך אותה - לא משתמש בה -לא על הלשון ולא בתה
והתה היה מתוק מתוק.
אח״כ לא היו קוביות כלל -
וסבא מנחם היה שותה את התה תוך שהוא מתבונן ברווח בין האצבעות -
והתה היה הכי מתוק בעולם.
את הרווח הממתיק הזה - בין האצבעות-
הביאו איתם לארץ בניו ובתו,
סבא אברהם וחיה׳לה שבנו במתיקות ומסירות את גבת, טוביה שבנה את חולתא, ואריונק שבנה כך את יפעת.
את הרווח הממתיק הזה בין האצבעות
את קוביית הסוכר מצעפת העיניים
לקחו איתם גדעון וענת
ובנו את נווה המדבר הממתיק והרך בערבה.
*
כמעט כל פעם כשנסענו לסיני
עצרנו בהלוך או בחזור
בנווה המדבר השלוו
של הזוג העדין המאוהב הרך והמיטיב
גדעון וענת
וארבעת ילדיהם,
במשק היפה שלהם בעין יהב.
*
נוח בשלום גדעון יקר
ולוואי ויזכו רבים
אם לא ל-66 שנות מאוהבות מצועפת עיניים -
אז ל-66 ימים שכאלו.
*
הלוויה היום במושב עין יהב ב-18:30
השבעה בעין יהב
בביתו של הבן האוהב, יונתן.
סםי רכלבסקי / פורסם בפייסבוק - 29/6/2026
בבית משפחת כנעני ביליתי שעות ילדות רבות.
בחדרה של נועה, בקצה המסדרון, למדתי לשחק "מלחמה", "ספיד" ו"קנט-קופה" בחורף.
במרפסת ביתה היינו משחקות "קלאס" ו"גומי" בקיץ.
בעוד אני הייתי צוציקית מקבוצת "שלהב", שאר בנות החבורה, היו ניצן ואורית, מקבוצת "שחק" - שנה מעליי, ומיכל ונועה- שהיו בכלל מקבוצת "סלעית" - שנתיים מעליי!! הדיסטנס, הו, הדיסטנס.
אילולא גדלנו בבתים סמוכים, לא הייתי זוכה לכבוד הזה, ובכל המשחקים כולם השתדלתי להצטיין כדי להצדיק את קיומי במועדון הנחשק אליו התפלחתי.
בית משפחת כנעני היה נקי, שקט ומסודר. שררו בו כובד ראש ואצילות. היה לי ברור אינטואיטיבית שפה לא רצים, לא צועקים. פה הכל מתנהל על מי נימוס ומנוחות.
אהבתי לבוא לשם.
ענת תמיד בישלה משהו במטבח הנקי ללא רבב, או שישבה על הספה, משקפיים עדינים על קצה אפה, בעודה מרכיבה בידיה מעשה קסמים של מלאכת רקמה צבעונית.
גדעון היה נכנס מהשדה, שרוולי חולצתו ארוכים גם בקיץ, כי גון עורו הבהיר סיכן אותו בשמש. גם כשלבש בגדי עבודה, היה מראהו מכובד ומסודר. וגם כשענה לשאלה "מה השעה", היה נשמע לי ידען ומלומד.
בחדר הסמוך לכניסה, הוצג בכבוד אוסף הפרפרים המדהים של יונתן. מגשי קלקר ענקיים, עליהם מכסי זכוכית המגנים מפני אבק, וכדורי נפטלין כמדומני, שמונעים עובש וקלקול. שמותיהם של כל הפרפרים הנדירים היו כתובים בכתב זעיר, ועד היום איני שוכחת את חרדת הקודש שבה התייחסה כל המשפחה אל התחביב הבלתי מצוי של בן המשפחה הבכור.
גדעון ואבא שלי היו חברים טובים.
לא פעם שיבצו עצמם יחד ברשימת השמירה במושב, כי ידעו שרק שניהם עומדים בסטנדרטים איש של רעהו : חיילות גבוהה, רצינות, הגעה בזמן, ויחס מכבד לכל דרישות השמירה.
הם לא חיפפו או עיגלו פינות בשום צורה ואופן - הם לא הכירו בכך שיש אפשרות כזו.
כמובן שגם היה להם מעניין יחד: לדון בעניינים ברומו של עולם, כמו כוכבי השמים,
או בתחתיתה של אדמה - כמו זוחלים שונים.
ובכל פעם שאבא התרגש ממטבעון או ארבע-קו שנתפס אצלנו בשדה, היה נוהג להביאו לגדעון, כדי שיתפעל ממנו כהלכה בטרם ישוחרר הנחש.
לפני שמונה ימים הלך גדעון לעולמו. ולמרות שהמון זמן לא פגשתי אותו, הלב התכווץ בכאב.
העולם בוודאות טוב ובטוח יותר, כשגיבורי נוף ילדותנו ממשיכים להתקיים בו.
בתמונה: גדעון וענת כנעני.
אייר סגל (עתידיה) / פורסם בפייסבוק 6/7/2026
גדעון כנעני היה מראשני הפקחים האזוריים בחברה להגנת הטבע באזור עמק בית שאן לאחר מכן בשמורת החולה.
עם הקמת רשות שמורות הטבע עבר לבית ספר שדה בהר מירון בו הדריך ובמקביל עשה תואר בזואולגיה באוניברסיטת תל אביב על חזירי הבר.
מראיין: יואב שגיא 18.10.2021
תגובות