ההלוויה התקיימה ביום רביעי , 26/8/26, י"ג באלול תשפ"ו בשעה 17:00 בבית העלמין בצופר
יושבים שבעה בבית משפחת שחר, משק 57 בצופר, בין השעות 9:00-13:00, 17:00-20:00
קורות חיים / הספד המושב
ציון נולד בשנת 1950 בעירק להוריו ג'ולייט ויחזקאל. הוא היה בנם הבכור.
כעבור שנה החליטה המשפחה לעלות לארץ ישראל והם נקלטו במעברת "מגדיאל" שם נולדו אֶחיו של ציון: אהרון ויעקב.
מהמעברה עברה המשפחה לפרדס כץ- וציון החל את לימודיו בבית הספר היסודי שבשכונה. בגיל 12 עבר ציון לברעם והצטרף לחברת הנוער שבקיבוץ. החיים בקיבוץ היו עבורו משענת ומעטפת של בית חם.
בגיל 18 התגייס ציון לצנחנים שם תפקד כחובש קרבי. הוא לחם בגבורה במלחמת ההתשה ובמלחמת יום כיפור והשתתף בקרבות קשים שהותירו בליבו זיכרונות קשים של אובדן חברים.
בשנת 1974 יצא ציון לשנת חופש מהקיבוץ, ויחד עם אחיו אהרון יצא לטיול תרמילים באירופה. לאחר כשנה חזר לקיבוץ אך כעבור זמן קצר החליט לעבור לתל אביב. בשנותיו בתל אביב עבד ציון כמחסנאי ב"שילב", ובמקביל למד הדרכת ריקודי עם. הוא הצטרף ל"להקת ענבל" ומצא בפסיעותיו על רחבת הריקודים שמחה גדולה שהמשיכה ללוות אותו עוד שנים ארוכות.
את דליה פגש ציון בשנת 1976 בחוג לריקודי עם באוניברסיטת תל אביב. דליה למדה באותה תקופה בבית הספר לאחיות. ביחד הם החלו לבנות ולטפח את אהבתם כשמידי ערב הקפידו לנוע ביחד על הרחבה לצלילי שירי ארץ ישראל.
בשנת 1976 התחתנו ציון ודליה והתגוררו ברמת גן. ציון נקרא לשליחות של הדרכה של נוער יהודי בפרס, ודליה נשארה בארץ לסיים את לימודיה.
בהמשך החליטו לשוב לקיבוץ ברעם כשציון עבד בתור נהג הבית של הקיבוץ, ודליה עבדה כאחות. בתקופה זו נולדו ילדיהם של ציון ודליה: ערן, ענבר ואימרי. כשהיה אימרי בן תשעה חודשים החליטו לעזוב את הקיבץ בשל הלינה המשותפת של הילדים. ציון ודליה בקשו לגדל את הילדים בביתם ולא בבית הילדים.
אל צופר הגיעו בשנת 1983 בעקבות משרת אחות פנוייה, וגם כדי להתקרב אל מושב פארן שבו מתגורר אהרון אחיו של ציון.
יחד הם הקימו משק חקלאי שברוב שנותיו היה מבוסס על גידול הפלפל. ציון למד את גידול הירקות ובמשך השנים הצטרפו אליו לעבודת הכפיים גם שלושת ילדיו.
במשך כל השנים מקפידים ציון ודליה לצאת למסעות בחו"ל. לעיתים עם שלושת ילדיהם ולעיתים שניהם לבד. הם מטיילים באירופה, מרחיקים לארצות הברית, ניו זילנד, תאילנד אוסטרליה ובכל יעד אליו הם מגיעים הם אוספים רשמים וזיכרונות, שלימים ציון משכתב את כולם במחברות צבעוניות כדי להעניק אותן לכל מי שיוצא לדרכים שבהן הוא פסע.
בשנת 2006 כשדליה מסיימת את עבודתה במרפאה הם יוצאים לטיול תרמילים בדרום אמריקה, מרכז אמריקה וארצות הברית.
בגיל 40 מאובחן ציון כחולה סכרת, ולאורך כל השנים הוא מטופל אך מתקשה לוותר על אהבתו העזה לשוקולדים ולגלידות, אותם חיפש וביקש לאכול עד יומו האחרון.
הסכרת שפוגעת בגופו מציבה בפניו את הצורך בהשתלת כליה. דליה, האישה שאיתו איננה מהססת ומחליטה לתרום עבור ציון כלייה מגופה.
ביולי 2022 מתבצעת ההשתלה, ובגופו של ציון נקלטת הכלייה של דליה. ציון ודליה יודעים שחייהם שזורים עתה זו בגופו של זה, והם ממשיכים ביחד במסע שיש בו התמודדות עם השלכותיה של הסכרת. דליה בנאמנות אין קץ מטפלת בציון שלה ימים ולילות, כשלצידה ואיתה ענבר ערן ואימרי ומשפחותיהם.
בפסח, לפני חמישה חודשים הם יוצאים יחד למסע האחרון של ציון ביפן, כשציון מטייל כשהוא יושב על הקלנועית שלו ומחייך באושר מיופייה של יפן.
לפני ארבעה שבועות אושפז ציון בבית החולים ומצבו התדרדר. ימים ולילות ישבו לידו דליה עם ערן ענבר ואימרי והחזיקו את ידו. הם לא עזבו אותו, ולו לרגע, ובקשו להיות עבורו בימיו האחרונים. ציון הספיק להיפרד מנכדיו שכל כך אהב, והם הספיקו לומר לו את אהבתם.
ציון יקר,
אנו נוצרים בליבנו את ליבך הגדול, את הנתינה לזולת ואת החיוך הטוב שהאיר את פניך.
אנו נושאים בליבנו את אהבת האדם שידעת, ואת אהבת המדבר שהיה עבורך בית.
אתמול נדם ליבך לאחר תקופה ארוכה שבה נלחמת והתעקשת לנצח את חדלונו של הגוף.
הלוואי שעכשיו אתה במנוחה.
דליה, ערן, ענבר ואימרי יקרים,
בדרככם לימדתם אותנו מהי מסירות נדירה ומהי נתינה שאין לה די. לימדתם אותנו את כוחה ועוצמתה של המילה "משפחה".
ליבנו אתכם.
בית צופר.
הספדים
ציון בעלי האהוב, והחבר שלי לחיים,
איך נפרדים מאדם שהיה חלק כל כך עמוק ממני במשך למעלה מחמישים שנה?
נפגשנו בחוג לריקודי עם בתל אביב כאשר אני הייתי בלימודי סיעוד ואתה בשנת חופש מהקיבוץ- קיבוץ ברעם.
התחתנו בספטמבר 1976, החודש היינו אמורים לחגוג את חתונת הזהב שלנו .
הקמנו את משפחתנו תחילה בקיבוץ ברעם שם נולדו שלושת ילדינו – ערן, ענבר ואמרי, שהם יחד עם הנכדים המתנות הגדולות ביותר שהחיים שלנו הביאו לנו.
מקיבוץ ברעם עברנו לצופר בנינו בית והקמנו משק לתפארת
עולם שלם שהיה רק שלנו.
והיו גם המסעות.
טיילנו יחד כמעט בכל העולם. כשהיינו בני חמישים יצאנו למסע של כמעט שנה בדרום אמריקה, במרכז אמריקה ובארצות הברית. שנה של חוויות, נופים, אנשים, צחוקים ורגעים שרק אנחנו יודעים עד כמה היו מיוחדים. רק לפני שלושה חודשים, למרות כל המגבלות שכבר היו לך, עוד הצלחנו להגשים חלום ולטייל יחד ביפן. אני מסתכלת על המסע הזה היום אחרת. אולי לא ידענו שזו תהיה הנסיעה האחרונה שלנו, אבל אני מודה על הזכות שהחיים נתנו לנו – עוד מסע אחד ביחד, עוד זיכרונות שאוכל להחזיק בהם עכשיו כשאתה אינך.
החיים לא תמיד היו קלים. בגיל 40 חלית בסוכרת, ומאותו רגע התחיל מסע ארוך וקשה של התמודדות. המחלה פגעה בך בעיניים, בכליות ובאיברים נוספים. עברת השתלת כליה – כליה שאני זכיתי לתרום לך. כל אחד מהאירועים האלה שעברת בדרך היה יכול לשבור כל אדם. אבל אתה – בכל פעם מחדש – קמת. המשכת הלאה ולא ויתרת על החיים.
גם כשהגוף בגד בך, הרצון שלך לחיות, להיות עם המשפחה, לצחוק, לטייל וליהנות ממה שאפשר – נשאר חזק. עד האשפוז האחרון. הפעם הגוף כבר התקשה להילחם. המצב הידרדר במהירות בעקבות כשל בתפקוד הכבד. בימיך האחרונים למרות שהגוף בגד היית צלול וביקשת להיפרד מכל החברים והמשפחה ואכן רבים הגיעו להיפרד ממך .התרגשת במיוחד כאשר הנכדים הגיעו ונתנו לך חיבוק אחרון.
ממיטת האישפוז ניהלת את העניינים היו לך בקשות אחרונות שקשורות ללוויה שלך עצמך ,בחרת את השירים שיושמעו, ביקשת להיקבר בארון. מי יכתוב הספד ועוד .היה לך חשוב לסגור עניינים לדאוג לתשלומים שלא שולמו. ביקשת מהילדים ומהאחים שלך שידאגו לי .דאגת שאני אהיה בסדר בהיעדרך .אני נזכרת באחת הבדיחות שלך שהיית מספר . כשהיו שואלים אותך מה שלומך היית עונה "בסדר גמור" היא בסדר ואני גמור... אז רק שתדע אני אהייה באמת בסדר יש משפחה מופלאה שעוטפת יש מושב .. אין לי מילים להודות למושב הזה שעוטפים מכל כיוון דואגים לכל פרט גם בארגון ההלוויה הזו וגם לימי השבעה .עוד לפני לכן התנדבויות של חברי מושב להסעות לדיאליזה שנזקקת להם ולטיפולים בתא לחץ . באמת אין לתאר. תודה לכם מושב. אתם פשוט מופלאים.
היית גם אבא למופת תמיד דאגת לילדים לרווחתם שלא יחסר להם דבר. סבא למופת. הנכדים אהבו אותך תמיד ידעת להתלוצץ איתם ולשחק איתם. בשבילם היית "סבא המבולבל" – לא מפני שבאמת היית כזה, אלא מפני שזה היה המשחק שלך איתם, ההומור שלך, הדרך שלך להצחיק אותם וליצור ביניכם עולם קטן משלכם. אני יודעת שהם יזכרו אותך לא רק בתור סבא. הם יזכרו את החיוך שלך. את הבדיחות. את השטויות. את הדרך שבה ידעת להפוך רגע פשוט לרגע מצחיק. הם יגדלו עם הסיפורים על סבא שלהם, ודרכם אתה תמשיך להיות נוכח בחייהם.
היית גם חבר למופת נשארת בקשר עם קשת רחבה של חברים מהילדות מהקיבוץ מהצבא מהריקודים מהאיזור. תמיד ידך מושטת לעזרה עם לב רחב ואוהב. המקרר היה מלא בקופסאות תמרים שצריך לחלק לזה ולהוא . רק לתת ולתת.
היית. בעל אהוב. בן זוג, ובעיקר חבר ושותף לדרך.
אני נשארת עכשיו עם חיים שלמים של זיכרונות. עם הבית שבנינו. עם הילדים והנכדים. עם התמונות. עם המסעות. עם הרגעים הקטנים שרק אני ואתה ידענו.
אני נשארת גם עם הכאב הגדול של החסר.
קשה לי לחשוב על החיים שבהם לא אוכל יותר לפנות אליך, לספר לך משהו, לשמוע את הקול שלך, לצחוק איתך או פשוט לדעת שאתה נמצא בחדר השני.
נהגת להתלוצץ ולזרוק את המשפט " ההוא מורדכי שיחליף אותי" אז תדע שלך אין תחליף. לא מורדכי ולא אף אחד אחר שתמציא. אתה אחד יחיד ומיוחד.
אז תודה לך על חמישים שנות נישואים.
תודה על המשפחה שהקמנו.
תודה על הבית שבנינו.
תודה על כל העולם שזכינו לראות יחד.
תודה על כל הפעמים שנלחמת ולא ויתרת.
ותודה על האהבה שהייתה בינינו – אהבה שלא תמיד הייתה פשוטה, אבל הייתה שלנו, אמיתית ועמוקה.
אני מבטיחה לך שאשמור על כל זה.
אולי לא נוכל עוד לרקוד יחד כמו פעם, אבל את הריקוד של החיים שלנו
אמשיך לשאת איתי תמיד.
אז אם לא אמרתי לך מספיק – אז "אני אוהבת אותך"
ותמיד אוהב. היה שלום ונוח על משכבך.
דליה שחר / אשתו
אוסף של רגעים יוצרים חיים. כי כשהרגע בא וחולף הוא יוצר תחושה של זמן והזמן מספר סיפור.
באוסף הרגעים בשבוע האחרון שלך אבא, מסתתר הסיפור שלך. הדרך שבה נלחמת על כל רגע. איזו מלחמה זאת הייתה. לפעמים מהצד לא כיבדנו את המלחמה הזאת וביקשנו בתוכנו שתשחרר שתרפה.. עכשיו אני יודע על מה שם נלחמת, אני מבין שהיה שם אדם שסיפר לנו סיפור שלם.
סיפר את הסיפור על אדם שהגיע לעולם כאן ללא הרבה כלים, לעולם שונה מזה של היום.
בילדותו העולם לימד אותו לעשות רק דבר אחד – לשרוד.
את דרכך לשרוד יצרת בתחילה לבדך והלכת להיות ילד חוץ בקיבוץ רחוק מכל מה שהכרת.
עד שהגיעה – האהבה.
באחד הרגעים השבוע אמרת שבין כל הרגעים בזמן , ובוודאי מאלו הטובים, הרגע הכי מאושר בחיים שלך הוא הרגע שבו התחתנת עם אמא. כי זה הרגע שבו אדם שלמד רק לשרוד גילה על קיומה בעולם של אהבה.
מישהי שם בוודאי ביישנית בשם דליה עם איזו חצאית של פעם רקדה איזה ריקוד-עם לצלילי אחד השירים ההם שאני זוכר מילדותי "דבקת החמור" או משהו דומה, והיא אחזה בידייך הגדולות שמסובבות אותה ובעיניים נוצצות שידרה לך "גם אני יודעת לשרוד ואפילו טוב ממך " אז בוא נשרוד ביחד, וידעתם שניכם באותו הרגע שהריקוד הזה היה רק הראשון – כי יש כאן אהבה. והאהבה שלכם שרדה את הכל.
שרדה שלוש מלחמות בהן לחמת עם תופת ואובדן רב. אני יודע היום אבא איך ברגע אחד בזמן לא עלית על מסוק שלרגעים אח"כ התרסק על גבעה עם כל חברייך בתוכו. אני יודע על הפצועים הרבים בהם טיפלת בשיירה שהופצצה בטעות ע"י כוחותינו בלבנון. אני יודע על המוצב בו היית כשסגרו עליכם המצרים והרגו רבים מחברייך.
הרגעים האלה בזמן, שאנחנו מכנים בשם "יום זיכרון", ברגעים האלה כל שנה אבא שלי היה יושב שעות על גבי שעות על הספה ובוכה.
אבל הייתה גם האהבה לחזור אליה ואיתה 3 לידות אני שהגעתי ראשון ואז ענבר ואז אמרי ואז רגע בזמן שהביא החלטה לעזוב את החיים המשותפים בקיבוץ ולעשות את מה שכל זוג שפוי בדור שלכם היה עושה, ללכת עם 3 ילדים ובלי שקל. למדבר. במדבר הזה עם עוד חלוצים וחלוצות כמוכם אתם ברגעים בזמן של עשייה מטורפת. יוצרים בורות במדבר ושותלים בהם שתילים, נותנים בהם מים יוצרים קשרים וקהילה ובונים לילדים עולם.
ושם אני ענבר ואמרי ברגעים של ילדות כשאבא חקלאי ואמא אחות ומעולם לא חסר לנו דבר.
זה היה אז בית מעט אחר, עוד לא היה כאן בית קברות , עוד לא נגע כאן הצער.
למעשה אני מאלה שנקרא בימים ההם דור הילדים הראשון של צופר.
וזה עכשיו רגע בזמן שאני עוצר שנייה מאבא בשביל לומר לכם ,אנשי צופר העומדים כאן היום, בשמי ובשם משפחתי והכי חשוב בשם אבא- תודה. זה רגע בזמן להודות לכם על הילדות ההיא, על כל מה שבניתם ועשיתם ועמלתם. על הקשרים שיצרתם ביניכם מכל הסוגים ומכל הצבעים. אתם כולכם יפים בעיני, ויפה ביותר הדרך שבה אתם מרגישים ונותנים ועושים ומחבקים כשאחד מכם הולך. תודה.
אבא שלי ואני מאד שונים בדרך שבה אנחנו חיים ומעבירים את הרגעים בחיים.
אבא שלי מנהל חיים ומהם יוצא למסעות. אני יוצא למסעות ועל הדרך מנהל חיים.
ובזמן שאצלי טיול הוא מצב הצבירה הרגיל, אצל אבא שלי אלו הם היהלומים שבדרך ששווים את הכל. אבא שלי טייל בכל העולם. עולם שלא נפתח בפניו בלחיצת כפתור. אבא לא ידע על איזה כפתור לוחצים.
אבא שלי היה לוקח עיפרון מחברת ולאט לאט כותב ומדגיש, מחבר פיסות של מידע לטיול למסע , לדרך.
אבא היה יודע לאיזה צומת שבילים הוא יגיע, ובאיזה שעה הוא ידע לאן יפנה באותה צומת ואיזה כפר יופיע שם. בצידו השני של העולם אבא ידע לאיזו מסעדה ילך ואיזה מנה תוגש שם. ואבא שלי מחדרו הקטן בצופר עם מנורת לילה וזכוכית מגדלת היה יודע שעוד יגיע לאותה מנה.
הוא לא יהיה שם לבד, תהיה איתו זאת שבלעדיה לשום מנה בעולם אין שום טעם , ולשום טיול אין ערך תהייה איתו שם דליה – אמא שלי.
אמא שלי הייתה זו שבאחד הרגעים השבוע הייתה צריכה להסביר לאבא שלי שעוד מבקש לא לבטל את הכרטיס שלו בעוד שבועיים ליורודיסני. מה זה אומר מצב סופני.
לקח לו זמן להבין מה היא רוצה. הרי כבר שנים שהיא ממלמלת לו כל מיני מושגים של רפואה ואז עושה איזה קסם. היא החזירה לו את העיניים ואת הראייה, היא הצילה לו את הרגליים מקטיעה ואז עשתה קסם מיוחד ולקחה איבר מעצמה ושתלה בו היא החייתה לו את הלב. ואבא שלי בעיניים מבקשות, ופני ה"דובי אכפת לי" שלו מביט בה כאומר תעשי דליה עוד קסם. ציון שלי אהובי אין לי יותר קסמים לעשות. עכשיו זה הרגע בזמן שהשורדת שלו נכנעה.
ברגעים שאחריהם אבא שלי נפרד מכל פיסות החיים שלו. מהחברים שלו, מהאחים שלו, מהילדים שלו, מהנכדים שלו, מאשתו. הוא זכה לפרידה הכי שלמה בעולם. לא נשאר דבר שלא נאמר. ברגעים האלה הילדים שלו לצידו. הבת הנדירה שלו והחיבור המיוחד שלה לאבא ואמא ממלאים את החדר בטוב. הבן הקטן שלו שגר קרוב אליו צמוד אליו עם המשפחה המיוחדת שלו ואשתו פריי שאבא אהב כמו הייתה היא שלו. הבן הקטן שלו שם עם ליבו הרגיש נפרד בדרכו. ברגעים האלה המשפחה שלך אבא לא התווכחה מי יעשה את הלילה לצידך היא התווכחה מי לא יעשה מי ישחרר ורגע ינוח.
וגם אני שם הבן הבכור שלמעלה מ 40 שנה לא הסכמת לשנות את הסדר : אתה הנותן ואני המקבל. זה שהולך ובא וחי הפוך ממך אבל איכשהו תמיד הרגיש ממך שכל מה שהוא עושה הוא טוב ונכון.
כל השנים האלה הייתה בי וודאות אחת בדרך - שאבא שלי אוהב אותי הכי בעולם ועד היום היה מסיים איתי כל שיחה עם "ביי חמוד" .
אבא ממני בסוף ביקשת רק 2 דברים.
כאשר התהפכו היוצרות ולא יכולת יותר לתת לי דבר כשכל הגוף כבר קרס ואתה חסר אונים בלילה בבית החולים הסכמת לשחרר ובלחישה חלשה מלמלת ערן וביקשת ממני סוף סוף שלוק, שלוק של מיץ אשכוליות. ומיד אחריו הבטת בי ואמרת "סליחה ערן אני מתנצל".
כל שהיה לך לתת לי נתת אבא, וכל שביקשת ממני אי פעם היה שלוק של מיץ אשכוליות.
צער קטן בשבילך , תיקון עולם בשבילי.
רצה הגורל וברגע הזה בזמן, בו הצלחת בקושי לומר את מילתך האחרונה אני הוא זה שהיה שם איתך ומילתך האחרונה הייתה "ערן" .
ואז הגיע הרגע הזה בזמן שקראתי בו לאמא. שאתה צריך אותה. שאני צריך אותה.
האישה שאהבה ועשתה וניצחה איתך את כל הדרך האמא שלי הבלתי נתפסת שהיא הדבר היחיד שבאמת מנחם בעולם ללא אבא. היא חייבת להיות כאן בסוף.
אספר לכם משהו קטן עליה.
כשהיא הגיעה יצאתי לעשן כשחזרתי לרגעים האחרונים באמת ראיתי שהתחבושת שם על הרגל של אבא שלי חדשה ונקייה. אנחנו בשעה האחרונה עם אבא ואמא שלי שוב החליפה לו את התחבושת כרגיל. זאת אמא שלי.
אמא שלי היא זאת שתזהה שם את הסוף . שהרגעים מסתיימים היא תסמן לי עם העיניים ואני אבוא קרוב. חיים שלמים ושבוע אחרון של מלחמה מסתיימים עכשיו. אנחנו קרובים ומלטפים לא מוציאים הגה רק דמעות. כמה נשימות לפני הסוף, זה הרגע היחיד בחיים שבו ראיתי את אמא שלי נשברת. לא יכלה להכיל את הנשימה האחרונה ממש. היא עברה לשני ילדיה שעל הקו ערים חיים ובוכים איתה יחד.
25/8/2026 י"ב באלול שעה 3:19 לפנות בוקר. עכשיו זה הרגע האחרון בזמן שלך אבא.
וערן הבן הבכור שכל הזמן נעלם צמוד אליך עכשיו. אני מלטף את הפנים אנחנו עטופים בשקט. אני יודע שבסיפור שלי אני עכשיו נוכח כל כולי בתוך הרגע הכי עוצמתי בחיי.
אני רואה נשמה שסיימה כאן תיקון שלם אני רואה איך אור עוטף אותה היא שלווה ושלמה. אני איתך בתוך השקט והנה היא הנשימה האחרונה. וריד קטן שזז בצוואר משתתק גם הוא.
בקצה המנהרה בנך בכורך נאלץ לעזוב אותך מפנה את מקומו לשכינה שלוקחת אותך.
ונשארת רק האהבה.
הדבר השני שאבא שלי ביקש ממני הוא שאכתוב לו הספד. והרגע הזה בזמן הוא הרגע שבו ההספד שלי על אבא שלי מסתיים.
ערן / בן
תגובות