מושב עין יהב - היסטוריה ועוד...

לדף עין יהב במושבי הערבה 

מקור השם: 
שמה הקודם של עין יהב בפי הבדואים היה עין וויבה ופירושו מעין צרה צרורה.

ב- 1950  הוקם במקום מצפה חקלאי והוענק לו השם – מבוע . הוועדה לקביעת שמות עבריים לנגב לא התרשמה מהשם וב  - 1951 בחרה את השם עין יהב ,שם סמלי למעבר מ "עין וויבה " לעין יהב - מקום של יצירה ותקווה.

(מתוך הספר "ביתי במדבר" - המידע נלקח מאטלס שמות הישובים והמקומות בישראל. ומתוך " רגע של מקום" )

בקצרה:
ב-23.11.1959 עולה על הקרקע גרעין נאות, במסגרת של היאחזות נח"ל. חברי הגרעין מצאו מקום מבודד ומרוחק, שאספקה הייתה מגיעה אליו שלש פעמים בשבוע, התקשורת התבצעה באמצעות מורס ובמקום הייתה חובשת צבאית בלבד. 

ב-8.11.1962 התקיים טקס האיזרוח וההיאחזות הפכה ל"מושבוץ".

ב-25.10.1967 עברו 15 משפחות ו-4 רווקים לישוב הקבע, הוא מושב עין יהב עד היום.

מושב עין יהב מונה כ-200 משפחות ומתבסס בעיקר על חקלאות ותיירות. 

מושב עין יהב נמצא באמצע הדרך בין באר-שבע לאילת: כ- 130 ק"מ מב"ש וכ- 130 ק"מ מאילת. 
מיקומו של מושב עין-יהב ושדותיו באזור משולש החיבור של נחל נקרות עם נחל ערבה.

הערבה, מהווה בקע טקטוני נמוך - עמק צר וארוך, המהווה חלק מהשבר הסורי-אפריקאי. אורכה 175 ק"מ וגבולותיה הם: במזרח - הרי אדום, במערב - הרי הנגב, בצפון - ים המלח, בדרום - מפרץ אילת.

עין יהב - המשך הסיפור: 

לפני שהתחלנו 

מאה רביעית לספירה: עין-ויבה: נכללת בין עשרת המבצרים שהקימו הרומאים והייתה צומת הדרכים החשוב של הערבה ממנו עלו דרכי הרומאים לפטרה האגדית בהרי אדום, לים המלח, לבאר-שבע ודרומה לאילת.

• 1932 – בעין-ויבה הוקמה תחנת משטרה ע"י השלטון הבריטי.
• 1949 - מבצע עובדה. במסגרת "מבצע עובדה" לכיבוש העיר אילת נע בערבה טור ממונע של חטיבת גולני ששימש כהסחה ללגיון הירדני. כוח ההסחה תפש את עין-יהב ששימשה עמדה קדמית של הלגיון הירדני, העביר את הנקודה בפעם הראשונה לידיים עבריות.
• 1950 - מבצע ערבה – לצה"ל – חיל ההנדסה חלק חשוב ונכבד בהכנת התשתית לעליית גרעיני התיישבות לאורכה של הערבה. בראשית שנות ה- 50 במסגרת סלילת הדרך לאילת ע"י צה"ל, נתאפשרו ניסיונות חקלאיים ע"י חלוצים ממרכז הארץ שהקדישו חייהם לערבה בהדרכת חיל ההנדסה. אנשי הפרויקט "מבצע ערבה" הוכיחו כי הצבא מכל גוף ציבורי או פרטי מסוגל להרים תרומה רבת ערך לפיתוחם של אזורים מפגרים לבינוי השממה והמדבר ולקירוב הנגב למרכז הארץ.

• 1951 - מצפה שח"ל – שרות חלוצי לישראל. (15.7.1950 א' באב תש"י). אנשיו הועסקו במצפה חקלאי שהיווה תחנת ניסיונות של משרד החקלאות.
  חטיבת השח"ל פעלה כ- 3 שנים בין השנים 1950 – 1953. הקמתה אופיינית לצורכי הימים ההם ולניסיון להמשיך במפעלי ההתנדבות שציינו את תקופת הטרם-מדינה, גם לאחר השגת העצמאות. תרומתו הייתה בהזרמת כמה מאות צעירים לנגב הדרומי ולערבה. סה"כ התנדבו לפעולה בשח"ל בין 400 – 300 צעירים. אפשר לראות בו את אחת מאבני היסוד שעליו צמחו המפעלים, הישובים ואף העיר אילת בשנים הבאות. התנאים הקשים, בעיות פוליטיות שונות ועיכובים בירוקרטים היו, כנראה, בעוכריו של המפעל. (מתוך "ישוב הנגב"/ 1960 – 1900 סדרה עידן 6).
• 1952 - עין-יהב הופכת לחוות גדנ"ע שנייה בערבה (אחרי באר-אורה) 8.3.1952 – י"א אדר תשי"ב.
  תוכנית העבודה החקלאית הייתה שונה במקצת מזו הנהוגה בבאר-אורה.
  העבודה נשאה אופי ניסיוני יותר. המחזורים קטנים יותר והשטחים החקלאיים אף הם מצומצמים. (מתוך "עלומים- במחנה".)

תחילת הדרך

בשנת 1958 בקרו בעין יהב שי בן אליהו ז"ל וחגי פורת ז"ל, מתוך רצון להקים יישוב בנגב. הם פנו למחלקה להתיישבות של הסוכנות, לצבא ולמשרדים שונים, אך נתקלו באי הקשבה וחוסר אמונה. 
מי שכן תמך וסייע היה ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון שבלעדיו לא היה סיכוי להקמת ההיאחזות. 

מיקומו: סמוך למעיין עין-יהב, 8 ק"מ דרום-מערבית לישוב הנוכחי. (היום זהו מקומו של מחנה צה"ל.)

מתנדבים מיישובי התנועה: כפר-יהושע, נהלל, כפר-סירקין ,כפר מעש וכפר ויתקין נחלצו לחודשים מספר לעזור בבצוע הפעולות הדרושות לקראת העונה החקלאית.
ההיאחזות הוחזקה במשך 3 שנים ע"י 3 גרעיני נח"ל של בני מושבים

• "נאות" - 1959 - 25 חברים מהם נשארו בעין-יהב 5 .
• "יהב" 1960 - 25 חברים מהם נשארו בעין-יהב 3.
• "נוה" 1961 - 30 חברים מהם נשארו בעין-יהב 4.

בספטמבר 1962 התאזרחה עין יהב והמשיכה לקלוט במשך שנתיים 2 גרעיני נח"ל:

• "עתר" 1964 - 20 חברים מהם נשארו בעין-יהב 4
• "ברק" 1965 - 20 חברים מהם נשארו בעין-יהב 3

לאחר שבמשך שנתיים עיבדה ההיאחזות שטח של כ- 150 דונם שרושת עם עלייתו למקום, הוחל בפיתוח שטח נוסף - המרזבה, אשר בו סה"כ כ- 2000 ד'. מלבד גידולי הירקות מכל הסוגים היו גם גידולי תעשייה כמו; פרג, חציר, תפו"א ואפילו בוטנים. כל זה בחודשי החורף בלבד.
עם הזמן הוחל בפתוח משק בעלי חיים; פרות לחלב, עגלות ליצוא ולבשר ואף לול קטן.
נעשו גם ניסיונות בגידולים כגון; אספרגוס, גפן, הדרים ופרחים - סיפנים, בשלב מאוחר יותר.
בשל היות המקום נקודה זמנית חיו כקבוץ - "מושבוץ" לכל דבר פרט למגורים של הילדים בבית הוריהם. מסגרת זו קוימה עד למעבר לישוב הקבע. השדות עובדו במשותף, היה סידור עבודה, גיוסים, גם מטבח - חדר אוכל. המגורים: בצריפים.

במשך אותם שנים נרכש ידע רב על אפשרויות הקיום באזור; בניסיונות עקשנים לעיבוד הקרקעות "המוזרות" המצויות באזור (אדמת לס חולית שיש להדיח ממנה מלחים.) שאין להן כל דמיון לאלו שהורגלנו במרכז ובצפון הארץ, במציאת גידולים המתאימים לאדמת הערבה, מגבלות מים בכמות ובטיב. 

השטחים הראשונים נמצאו כ- 4 ק"מ דרומית למושב. לאחר איתור השטח, גידורו בשובר-רוח של אשלים ואיקליפטוסים, הוכשר ונשטף כפי שהיה מקובל באותם ימים.
הדגש על מציאת אדמות חקלאיות טובות, מקורות מים, הכנסת שיטות הטפטוף, בעיות אריזה משלוח נתנו, בבוא העת, את הקצב לקליטת משפחות לאזור ויציבות כלכלית לאורך זמן. 

הקשיים

הבעיות העיקריות שעמדו על הפרק ואיתן צריכים היו החברים המעטים להתמודד:

1. החזית הכלכלית - חקלאית - כפי שצוין קודם.
2. החזית החיצונית - מוסדות וגופים ממשלתיים שונים שלא האמינו שאמנם אפשרי באזורנו להתפרנס או להקים מושב העומד ברשות עצמו.
3. החזית החברתית - מיעוט החברים, הריחוק והניתוק משאר אזורי הארץ, מהורים ומשפחה, ממרכזי קניות ומוסדות רפואיים יצרו במקום בעיות ומתחים לא קלים.
4. מזג האוויר - הקיץ החם והלוהט בערבה הביא לכך שחברים רבים לא יכלו לעמוד באתגרים שהציב להם המקום, מצד אחד, ובפיתויים שהוצעו להם בצפון, מצד שני, ועזבו.

היו אלה ימים של בראשית, לאחר סלילתו של הכביש לאילת . דרך מצפה רמון , הפכה הערבה ועמה הערבה המרכזית כולה לישימון מוחלט. עדיין זוכרים הראשונים ניטב כיצד התקבצו כולם סביב קומנדקר האספקה שהיה יוצא ובא מידי יומיים והיווה קשר יחיד לעולם החיצון.

על אף כל אלה נתגבשה במשך שנים קבוצה עקשנית של 15 משפחות  ו- 4 רווקים שהחליטו לקחת על שכמם העול והזכות של הקמת מושב בערבה.

ישוב הקבע 

25.10.1967 - שמחת תורה תשכ"ח - יום המעבר ליישוב הקבע.

לכל משפחה הוקצו 30 דונם שלחין ולול הודים. עובדו כ- 600 ד' גידולי שדה וכ- 200 ד' תמרים. כ - 300 ד' עובדו במשותף בצופר - המרוחק כ - 20 ק"מ דרומה. בעין-יהב היו אז 34 בתים בנויים ו - 26 נוספים בשלבי בנייה. 
כמו כן הוקמה התשתית למוסדות צבור והונחה אבן הפינה לבית העם הראשון ב- 14.2.1968 .

עיקר הקושי בקיומו המוצלח של מושב הוא בתחום הארגוני - חברתי ושמירה על עקרונותיו והקניית תחושת השותפות של כל המשפחות החיות בו. כל זה הנחו את דרך תכנונו וסטנדרט ביצועו של יישוב הקבע.

תאריך עדכון אחרון של עמוד זה: 30/01/2018