דלג לתוכן העמוד

מקום לדאגה

  • כתב: רועי גלילי, עידן 


    בקצה השמיים ובסוף המדבר 
    יש מקום רחוק מלא פרחי בר 
    מקום קטן, עלוב ומשוגע 
    מקום רחוק, מקום לדאגה. 

    אומרים שם מה שיקרה 
    וחושבים על כל מה שקרה. 
    אלוהים שם יושב ורואה 
    ושומר על כל מה שברא. 

    אסור לקטוף את פרחי הגן 
    אסור לקטוף את פרחי הגן 
    ודואג ודואג נורא.

    (מקום לדאגה יהונתן גפן)

     

     

    אגדה אורבנית ששמעתי פעם (וחיבבתי במיוחד) גורסת שהשיר הנהדר הזה נכתב על שדה בוקר בה גדלתי והתבגרתי. ואולם מי שיקשיב לו בתשומת לב, במיוחד בלחן המרטיט שהעניק לו מתי כספי, יוכל להעיד, כך נדמה לי, שבנפשו נמצא המקום הזה. אולי בגלל איכויותיו האמנותיות ואולי מפני שהמקום הזה, שאין לו שם או מראה או מיקום מדויק והוא לא שייך לאף אחד, הוא סוג של משאת נפש אנושית, אוניברסאלית כמעט.

    אך האם באמת נותרו עוד מקומות כאלו? מקומות של ממש? קטנים ורחוקים ומשוגעים שבהם שוכן האלוהים ושומר על כל מה שברא? אלוהים ולא כל מיני שומרים ו"בעלבתים" אחרים מטעם עצמם ומטעם שלל ספרי החוקים? מעט, מעט מאוד חלקות אלוהים קטנות, ששייכות רק לעצמן ולפעמים גם להלך הבודד בנדודיו, נותרו בימינו בארץ שפולחה, נחתכה ונחלקה לשלל בעלי רישיונות וזיכיונות, יזמים, גופים מסחריים ורשויות. יוצא דופן היה מאז ומעולם המדבר. חלקות האלוהים האחרונות שוכנות להן כבר שנים רבות בנגב ובערבה, ואחת היפות שבהן נמצאת בשטח המועצה שלנו, בהמשכו של "מסדרון" נחל נמייה, בין שמורות הטבע "מכתשים עין יהב" (מצפון) ושמורת "מצוק הצינים" (מדרום ומערב) בואך שלוחת צלמון ואגני הניקוז של נחל מרזבה. אבל לא לעולם חוסן: רשות הטבע והגנים החליטה לאחרונה, וסיבותיה (שתיכף אשתדל לעמוד עליהן) עימה, להכריז בתווך הזה על הקמתה של שמורת טבע נוספת שתחבר בין השתיים הקיימות. שמורת טבע, ניתן להניח, תחזק את מעמדה החוקי של שמירת הטבע ותגן על ייחודו של שטח הארץ הבתולי הזה. ובכן... למרבה הצער אני סבור שזה לא לגמרי כך.

     

     

     

     

    עין אום סאלח 

    אום סלאח


    ) Terra incognitaלטינית - ארץ לא-נודעת)

    מאז ומעולם הייתה ארץ הפרא, שנמצאת בעומק השטח ממערב לשפך נחל אנמר אל נחל מרזבה, אזור מרוחק ומיוחד. זהו אזור המגע בין הר הנגב והערבה, ארץ נופי הפרא הדרמטיים של נחל נקרות ומרזבה ויובליהם, ארצן של חיות הבר, קיני הנשרים, אחרוני הנמרים והקרקלים, ארץ המעיינות הנסתרים כמו עין אום סאלח (ש"נתגלה" רק לפני כחמישים שנה על ידי ראשוני בית ספר השדה בחצבה) ומקורות מים אחרים פחות מוכרים. וסודות טמירים יש בה באותה ארץ לא-נודעת, שידעה למשוך אליה במהלך אלפי שנים, כמו מגנט גדול ובררני, נוודים, אוהבי מדבר ושוחרי טבע ובדידות. בני האדם המועטים שהיו חלק מנופיה ומקסמה הותירו בה, עוד הרבה לפי שהפציעה ההיסטוריה הכתובה, את חותמם – שונה ומיוחד: מלכודות נמרים רבות (אני סקרתי בתא השטח הזה 14 מהן), נאקבים (שבילי רועים) נידחים, מערות מסתור ואתרי פולחן חידתיים ויפים להפליא. במאות השנים האחרונות נמצאים באזור הזה גם בדואים, והחל מראשית המאה שעברה גם חוקרים מערביים.

    האזור במפתו המצוינת של Newcombe מ-1914

    האזור במפתו המצוינת של Newcombe מ-1914

    von ramsay 1916

    מפתו של 1916 Von Ramsay


     

    רק מטיילים מועטים מגיעים, גם בשנים האחרונות, אל המערות הנסתרות והמעיינות הספורים, שוזפים במבטם את נופי הפרא וכובשים ברגליהם את האבק בשבילים העתיקים. אם כן, מדוע דוחקת רט"ג להכריז על הקמתה של שמורה בשטח הזה כשממערב לכביש הערבה משתרעות כבר שנים רבות כמה משמורות הטבע הגדולות בארץ? דווקא עכשיו? דווקא כאן?

    שמורות טבע מתוכננות

    שמורות טבע מתוכננות להכרזה, מספר 4 (נחל נקרות – נחל נמייה) הוא האזור הנידון


    רשות שמורות הטבע שהוקמה בשנת 1964 על ידי כמה משוגעים לדבר אוחדה בשנת 1998 עם רשות הגנים הלאומיים וקרויה מאז רשות הטבע והגנים (רט"ג). במהלך השנים האלו ואחריהן השתנתה הארץ ו"התכסתה שלמת בטון ומלט" כמאמר המשורר. אדמות הבראשית התמעטו, כמות המטיילים גדלה, משימותיה של הרשות הפכו רבות ומורכבות יותר והוראות החוק התחדדו. כדרכן של רשויות ממשלתיות הפכה רט"ג לגוף בירוקרטי שאמון בעיקר על תכנון ואכיפת חוקים שונים: "תפקידיה של הרשות הם לטפל בכל עניני שמורות הטבע והגנים הלאומיים ולקדם את ענייניהם, וכן להגן על ערכי הטבע והמורשת, לפקח על שמירתם ולטפח אותם", כך נכתב (לשון החוק 1998). אלא שמשהו מאופייה הלא פורמלי של הרשות אבד ואיתו אבד משהו מן הגמישות, הלהט והגישה החינוכית שאפיינה אותה בראשית דרכה. בשנים האחרונות רואה לה הרשות גם כמטרה, כך נדמה לי, להרחיב את השטחים שעליהם היא חולשת ומפקחת, ובהחלט אין לראות בדברים האלו ביקורת – בהתפתחות הזו יש היגיון רב במה שנוגע לשמירת טבע וגם בהיבט הארגוני.

    זה גם המקום לייחד כמה מילים לתפקידם החשוב של פקחי רט"ג בהיבט הרחב של שמירת טבע ובמרקם החיים והקהילה. פקחים אזוריים זכו במשך שנים רבות למוניטין מיתולוגי ותפקדו כמנהיגים ומחנכים והערבה התברכה במשך שנים רבות בפקחים שהשכילו ליצור קשרים מצוינים עם המטיילים ותושבי האזור. ההתנהלות והקו החינוכי הזה הולידו דורות של חובבי טבע. ואולם נזקם של פקחים שהתנהלו שלא לצורך, באופן ארוגנטי ולעומתי הוא רב מאוד ולא מעט תקלות התרחשו במהלך השנים. סיפורים מקוממים על פקחים שהתעמרו במטיילים או ברועי הגמלים מבני משפחת אל מיסק, נתנו דוחות על הכנסת כלי שיט לשמורה למי שרחץ עם אבוב בגב או ארבו לתושבים ש"העזו" לצעוד לביתם לפנות ערב על גבול השמורה. הסיפורים האלו ורבים אחרים אינם מוסיפים להרתעה ולא לשמה הטוב של הרט"ג, אך עיקר נזקם הוא באנטגוניזם שהם יוצרים כלפי שומרי הטבע ושמירת טבע בכלל. במאמר מוסגר עליי לציין שאין זה המצב כיום: צוות פקחים ומנהלים עם קו אנושי, חכם ומחויב מאוד נותן את הטון ברט"ג בערבה.

    נימוקים כבדי משקל עומדים להם לנציגי רט"ג בבואם לדיון על הכרזתן של שמורות חדשות, ואחד החשובים שבהם הוא הצורך לשמור על השטח מפני פגיעתם של חוליגנים ומפני חמדנותם העתידית של יזמים וגופים מסחריים. אני אינני "קונה" את הטיעון הזה: למרבה הצער, כשלה רט"ג בעבר במאבקים סביבתיים כנגד יזמים נחושים והותירה את המאבק לחברה להגנת הטבע, ל"אדם טבע ודין" ושאר ארגונים לא ממשלתיים (NGO), והדברים ידועים. זאת ועוד: החוק הישראלי (המצוין) מעניק לרט"ג סמכויות אכיפה במקרה של פגיעה בערכי טבע מוגנים, חי צומח ודומם גם מחוץ לשמורות הטבע. שמירה על הטבע ואכיפה בשטחים הפתוחים בכלל היא משימה מורכבת בימים אלו: פקח יחיד גם אם הוא חרוץ עד מאוד איננו יכול להתמודד עם "משתמשי השטח" הרבים, ועל כן מבלי להמעיט בחשיבותה של אכיפה, המפתח לפתרון הבעיה הזו הוא בעיקר חינוכי.


    אפילוג

    בהכרזות על שמורות טבע יש על פי רוב צורך וגם חשיבות, וכך גם בשמירת טבע ובאכיפה. להרחבתן של שמורות ולתפקודה של רט"ג עשוי להיות תפקיד מכריע בהגנה על שטחי בראשית באזורי זיכיונות הכרייה באגן נחל צין, על תוואי הרכבת העתידי, סמוך לכביש הערבה וליישובים. ואולם הכרזתה של שמורת טבע דווקא באגן נחל מרזבה היא מיותרת בעת הזו, מפני שאין בה באמת צורך. משמעותה המיידית של הכרזת השמורה תהיה קרוב לוודאי סגירת השטח למטיילים בדרכים שאינן מסומנות, איסור על לינה ותנועה רגלית ורכובה בלילה ועוד תקנות והגבלות. בהיבט העקרוני והאזרחי יש בהכרזתן של שמורות טבע על פני אזורים נרחבים מאוד ובכל ההגבלות שנלוות להן גם משום הפקעה של המרחב הציבורי מרשות הרבים.

    שמורות טבע בערבה ובהר הנגב (אתר המפות הממשלתי www.govmap.gov.il)

    שמורות טבע בערבה ובהר הנגב (אתר המפות הממשלתי www.govmap.gov.il)

     שמורות טבע בערבה ובהר הנגב (אתר המפות הממשלתי www.govmap.gov.il) על מפה ועל צילום לווין


    ארצות הפרא באגן הניקוז של נחל אנמר ונחל מרזבה הן erritorium nullius  (לטינית – אדמה שאיננה של איש) כבר אלפי שנים, וכך ראוי להן להישאר.

    בשמורת הטבע לכשתקום, לא יוותר עוד "מקום לדאגה". ארצות הפרא יעברו לאחריותם של כותבי ספרי החוקים ותנועה בתחומי השמורה תותר רק בשבילים מועטים, אם יסומנו בה בקפדנות, לאחר שיאושרו על ידי אקולוגים ("אל יסור גמל נושא לבונה מדרך המלך" מכנה באירוניה הארכיאולוג זאב משל את ההקפדה הכמעט דתית של חלק מן הפקחים על הכלל הזה). לא אלוהים ישמור בשמורת הטבע על כל מה שברא, רק הפקחים בטנדרים הירוקים. בשיממונם יעמדו מקומות ושבילים שבהם פסעו בני אנוש במשך אלפי שנים, במחוזות הבדידות המזהרת, בדרכם מן הנגב אל הערבה.

    הטור הזה מוקדש בידידות והערכה לעזרי אלון מתכנן אזור הדרום ברט"ג שיצא לאחרונה לגמלאות. עזרי השכיל במשך שנים רבות לטפח קשרי עבודה מצוינים עם תושבי האזור ולפתור בעיות תוך שיתוף פעולה ויצירתיות. לרותי נשיץ שמחליפה את עזרי, אני מאחל הצלחה רבה.

    אום סלאח

    עין אום סאלח


    רועי גלילי 

     

    הצילומים צולמו על ידי רועי גלילי. 
    הכתבה פורסמה לראשונה בעיתון ערבות מס' 80


תגובות

התחברו על מנת לפרסם תגובה
תגובתך התקבלה בהצלחה!