החרדונים של אל ע'אמר וסיפורו של קרב הערבה / רועי גלילי

  • קרב נשכח

     

    כתב: רועי גלילי, עידן 


    קרב הערבה מרתק אותי כבר שנים, לא רק בגלל העובדה שאחד הפרקים המשמעותיים (והמדממים) בקורותיה של הארץ, נכתב כאן אצלנו, בסוף העולם שמאלה, אלא גם משום שמעט כל כך ידוע עליו. ככל שאני מעמיק וחופר בפרטים המעטים שידועים לנו ובאלו שאולי עוד יתבררו, אני לומד שהסיפור הזה, לא פחות מכפי שהוא סיפור הקרב ומלחמות הדת, הוא סיפורו של מקום: מעין עין אל ע'אמר. וגם סיפורה של הארץ: הערבה, האנשים שחיו בה לפני הקרב ובעיקר אחריו, סיפורם של החוקרים שעברו בה וממשיכים לחקור את צפונותיה ואולי קצת גם הסיפור שלנו, מתיישבי הערבה, שבמונחים ארכיאולוגיים זה מקרוב באנו.


    שני חרדוני צב לעסו ענף מלוח יבש והתבוננו בשוויון נפש בשיירת הפרשים שהגיחה משפך ערוץ נמל עומר. הפרשים העייפים פרקו את ציודם מן הסוסים, חלצו את נעליהם וניגשו אל השוקת לרענן את פניהם היגעות. לפתע נמלא האוויר באבק ושאגות קרב, קול הלמות פרסותיהם של שלושת אלפים גמלים הרעיד את האויר. רוכביהם, עטויים בכאפיות ואוחזים חרבות מעוקלות הפתיעו את הפרשים והסתערו עליהם. שני החרדונים חמקו למחילתם בבהלה, הם נטלו איתם את ענף המלוח וכרסמו אותו כשבחוץ השתוללה המולת הקרב, עד שעלה הירח והלילה ירד על שאגות המנצחים ועל אנחות הפצועים והגוססים.

    "הערבים נוטלים לעצמם ארצות אשר היו אסורות עליהם,  נותנים את הערים למשיסה, שמים את השדות לשממה, נותנים את הכפרים למאכולת אשנערכים נגדנו בהמוניהם ... ומתפארים כי יכבשו את העולם כולו".
    לא, זה איננו תיאור ספרותי של מעללי פרחחי דאע"ש, או אזהרה בעמוד הפייסבוק של מועצת רבני יו"ש, הדברים הללו נכתבו בידי סופריניוס הקדוש - פטריארך ירושלים הביזנטית, לפני מעט יותר מ– 1380 שנה.
     
    צבא מוסלמי בעת קרב

    Theodore Chasseriau; Chasseriau

    ניתן היה לחשוב שהדברים האלו נכתבו בעקבות המהומות ביפו או בירושלים (בהן אנו מורגלים גם  בימינו) ואז כהיום - עולם כמנהגו נוהג. אלא שהסיבה לכתיבתם הייתה דווקא אירוע דרמטי שהתרחש ממש כאן: "קרב הערבה" שנערך בעין אל ע'אמר – קילומטרים ספורים מצופר בשנת- 634 לסה"נ, היה זה קרב הכניסה של כוחות האסלאם, בדרכם מן החיג'אז לכיבוש ארץ ישראל. בדרך כלשהי כמעט נשכח הקרב החשוב הזה שהתרחש אצלנו בחצר האחורית ממש, מן ההיסטוריה והזיכרון. המידע המועט שיש בידינו באשר למה שהתרחש בחורף של שנת- 634, נכתב כדור לאחר ההתרחשויות ומגיע בעיקר ממקורות מוסלמיים, מתובל בציפוי עסיסי של הגזמות והפרזות כמיטב הדמיון המזרחי. אך אין עוררין על כך שזהו קרב  ראשון ומכריע בין גייסות הנצרות והאסלאם אפיזודה חשובה בקרב רב הדורות על הארץ ואדמתה.


    מסעות כיבושים

    בקיץ של שנת- 632 לסה"נ, נפטר הנביא מוחמד באופן פתאומי, הייתה זו תקופה הרת גורל ורבת תהפוכות. ארבע שנים קודם לכן ניגפו צבאותיו של הנביא שניסו לפלוש לארץ ישראל בקרב מואתה שנערך בדרום ים המלח. לאחר כיבוש חצי האי ערב, החליטו יורשיו של הנביא, לצאת למסע עונשין וכיבושים לעבר ה"דליקטס" האמיתי: סוריה וארץ ישראל הביזנטיות והעשירות. שלושה ראשי חץ כלל צבא האסלאם ובכל אחד כשלושת אלפים לוחמים רכובים על גמלים. עומאר איבן אל עאץ, סוחר צעיר ממכה היה אחד המפקדים (מוחמד שהיה בעצמו סוחר, חיבב את הסוחרים הצעירים, ומינה אותם למפקדי צבאותיו). עומאר הצעיר הביא לידי ביטוי, את הניסיון שרכש באזור הזה כסוחר: את מסעו, שלימים נודע לתהילה על ידי הגוזמאים הערביים, הוא תיזמן בחכמה רבה כך שאת עיקר המסע - למעלה מ-1000 ק"מ של חציית המדבר עשה בחורף. בינואר שנת- 634 לסה"נ הגיעו גיסותיו של עומאר שחצו את המדבר בדרכי המסחר אל מעין עין אל ע'אמר בפתחה של הארץ. עין אל ע'אמר, היה מעיין קבע, שמימיו טובים ומתוקים במרכז נחל ערבה, כק"מ מצפון לשפך נחל עשוש, תחנה מוכרת על דרך הבשמים היורדת מן הנגב אל מואה בואכה ירדן. יש הסבורים ששמו ניתן לו על שמו של עומאר מיודענו, מצביא צבאות האסלאם. אלון גלילי, אוטוריטה בזיהוי שמות ערביים קדומים (גילוי נאות – אבא שלי), סבור שהטענה הזו שגויה מעיקרה: השם ע'אמר (נהגה כגאמר), משמעותו צייה או שממה והוא מעיד לדבריו על אופיו הצחיח של האזור. 

    מפת קרב הערבה

    תצ"א של אזור הקרב

    הלכי רוח אפוקליפטיים ואולי חוש נבואי גרמו לסופריניוס פטריארך ירושלים שגדל מנעוריו במנזרי מדבר יהודה להבין שרעה גדולה מגיעה אל פתחה של הממלכה הביזנטית. סופריניוס התחנן למושל העיר עזה, בירתה של דרום פלשתינה הביזנטית, לצאת לקראת הגייסות הערביים. וכך נפגשו הכוחות הביזאנטיים שלא ממש ידוע מי היה מפקדם וכוחות האסלאם בפיקודו של עומאר איבן אל עאץ לקרב גורלי על אדמת הערבה.
    ההיסטוריונים משה שרון ומילכה לוי רובין מן האוניברסיטה העברית, מזהירים אותי – לבל אתאכזב – שכמעט אין מידע ממשי ואמין על מהלכו של הקרב הזה. בלאד'ורי ההיסטוריון המוסלמי הבולט של התקופות הללו מציין למשל במקום אחד, שחילות הביזנטים כללו שלוש מאות פרשים ובמקום אחר "מצרף" אליהם עוד חמשת אלפים "פדראטי" – שכירי חרב בדואים. ייתכן שלא הייתה זו אלא התכתשות גבול בין כנופיה של בדואים לחיל מצב ביזנטי מובס, סבור ההיסטוריון משה שרון.

    כאן יא מכאן (היה או לא היה), אני לא מתייאש וכארכיאולוג אני מבקש לפשפש ברקורד הארכיאולוגי של האיזור, אלא שתום לוי הארכיאולוג הישראלי מאוניברסיטת סאן דייגו, שקשריו עם השלטונות הירדניים – מעולים והוא ה"איש שלנו" בירדן - מבשר לי בצער ש"במצב העניינים הנוכחי" אין כל סיכוי לקבל מן הירדנים אישור לסקר או אפילו סיור עצמאי באיזור. לפני "פרוץ השלום" היה האזור הזה בשליטת ישראל ובשנות השמונים ערך באל ע'אמר, דב נחליאלי – ארכיאולוג המחוז דאז, שהתגורר כמה שנים בספיר, סקר ארכיאולוגי. דב, שסיפורו של הקרב ריתק גם אותו, זוכר שבמהלך הסקר מצא כמה מטבעות, משמעותו של הממצא הזה עשויה להיות רבה: מטבעות הן ממצא שמאפיין שדות קרב ולתיארוך המטבעות עשויה להיות משמעות רבה לאימות והבנת תמונת הקרב.

    מטבעות אל עמאר

    מטבעות אל-ע'מאר - באדיבות דוקטור דב נחליאלי

    מחפשים את האקדח המעשן

    באחה"צ קר ומואר של אמצע נובמבר יוצאים גדעון רגולסקי מפארן – האנציקלופדיה האנושית של הערבה – ואנוכי, לחפש את שרידי הבאר שהקימו הבריטים על מעין אל ע'אמר ב- 1936  ולבחון את תמונת הקרב האפשרית.

    גדעון שביקר כאן כמה פעמים לפני הסכמי השלום, נעמד על ארגז הטנדר, טוען את "כרטיס הזיכרון" ומכייל את ה"ג'י פי אס" הפנימי.

    מחכים שהסיור יעבור ועולים על דרך הפטרולים, אני נוהג באיטיות, מבטי מרחף על פני מחילת חרדונים כשגדעון חובט בהתרגשות על גג הטנדר.
    במרחק כמה מאות מטרים מאיתנו בצד הירדני של הגבול ולמרגלות תחנת המשטרה הירדנית, מתגלה לעברנו הבאר במלוא הדרה והריסותיה. התרגשות גדולה. עוד כמה מעשי שובבות שהשתיקה יפה להם והנה יש בידינו תמונות טובות של הבאר ו"זירת הקרב".

    לנוכח תנאי השטח  והטופוגרפיה נראה שכוחותיו של עומאר ארבו לכח הביזנטי באפיק וואדי מוסה מאחורי השלוחה הגדולה שנמצאת ממול למשטרת אל ע'אמר הירדנית, זהו מיקום יוצא מן הכלל למקם בו מארב וגם מי שלא למד באקדמיה הצבאית יכול להבחין בכך.
    לאחר שפרקו הביזנטים מסוסיהם, תקפו אותם רוכבי הגמלים המוסלמים והשמידו אותם. זוהי כמובן  ספקולציה, אך בתוצאות הקרב אין ספק: הכוח הביזנטי הושמד ודרכם של המוסלמים אל הארץ הנושבת, נפתחה. 

    האומנם הביא ניצחונם של המוסלמים לחורבנה של הארץ? סופרינוס מת מוות טבעי שנתיים לאחר שירושלים נכבשה על ידי צבאותיו של הנביא ולא זכה לראות האם התגשמו נבואות הזעם והחורבן שלו. וגם התשובה לשאלה הזו איננה ברורה: פרשיית כיבושה של ארץ ישראל בידי כוחותיו של הנביא בראשית מאה השביעית, היא מקרה מבחן למתח התיאורטי שבין ההיסטוריה והארכיאולוגיה.
    תיאורי הכיבוש המוסלמי האכזרי, ההרס והחורבן שבאו בעקבותיו, נכתבו כמה עשרות שנים לאחר שאירעו ושירתו נאמנה גם את המוסלמים שביקשו לפאר את ניצחונותיהם וגם את הנוצרים שביקשו תירוץ למפלה הצורבת שספגו כוחותיו של הקיסר הביזנטי.

    בחיפושים... גדעון רגולסקי ורועי גלילי בשטח. צילום: אלכס ליבק

    בחיפושים... גדעון רגולסקי ורועי גלילי בשטח. צילום: אלכס ליבק 

    הארכיאולוגיה מספרת סיפור שונה ועמדו על כך כבר ראשוני חוקריה של ארץ ישראל: שכבות החורבן - ה"אקדח המעשן" של הכיבוש האלים בממצא הארכיאולוגי לא נמצאו בערים הביזנטיות בתקופה הזו, חופש פולחן מסוים נשמר גם לאחר הכיבוש וכנסיות הוסיפו להיבנות בכל רחבי הארץ. לחקלאות ולנוכחות האנושית בערבה היתה דווקא עדנה בשנים האלו: טכנולוגית שאיבת והולכת המים שהביאו עימם המוסלמים מערבות איראן (הפוגארות) הוכחה כמתאימה מאוד לתנאי הערבה וחוות חקלאיות גדולות הוקמו בעין עברונה, ביטבתה, בעין יהב, בנחל שחק ואולי במקומות נוספים.
    חלק מן החוקרים סבורים שהשינוי באורחות החיים בארץ ישראל לאחר הכיבוש, היה כלכלי במהותו: כלכלתה של  דרום ארץ ישראל בתקופה הביזנטית הייתה כלכלת יצוא מובהקת (שקשורה היתה לייצור השמן והיין המשובח והממותג של ארץ הקודש בערי הנגב הביזנטיות לכל אגן הים התיכון). עם המעבר לשלטון המוסלמי האומאי היא השתנתה לכלכלת שוק מקומי, שנסמכה על ייצור שקדים תמרים וירקות שונים בעיקר בבקעת הירדן ובערבה. גם באל ע'אמר הוקם כפר קטן.
    אלף מאתיים וחמישים שנה לאחר מכן, הגיעו אליו החוקרים.


    מעשה בחמישה מרגלים

    הדי הקרב נדמו, שנים באו והלכו וגם החקלאות האסלאמית חרבה בשינויי השלטון ותהליכי ההשחנה של המאה התשיעית והעשירית, אדמת המדבר יבשה והעלתה ארוכה ורק החרדונים של אל ע'אמר דבקו בה. קרב הערבה היה לאגדה שנזכרה בעיקר במקורות הערביים ובקרב הבדואים בני שבט הסעידין. במהלך המאה ה -19 החלו המעצמות לבחוש במזרח התיכון וטיפין טיפין הגיעו שליחיהן גם לערבה. לא בכדי ענינה הערבה את כובשיה ומגניה של הארץ: הגבול המזרחי עולה על סדר יומה של ה"ממלכה" בעיתות משבר. זהו גבולה הטבעי של הארץ ונקודת כניסה טבעית אליה. "כל קיבוץ או עם ששאף לשלוט או שלט, בארץ ישראל המערבית או בעבר הירדן היו מודיעים חשיבות עילאית לנחל הערבה." כך כתב לימים הארכיאולוג נלסון גליק האמריקאי (שהיה גם הוא מרגל).

    חמור יגע נער בהתרגשות, אך שני חרדונים שהשתזפו בשמש הקיץ סירבו להתפעל מגודל השעה כששני עוברי אורח מאובקים הגיחו משפך ערוצו של נחל עומר אל נאת המדבר של אל ע'אמר, יותר מאלף מאתיים שנה לאחר קרב הערבה - בשני באפריל שנת- 1870. שני עוברי האורח הללו לא היו אלא אדוארד הנרי פאלמר וידידו טירוויט דרייק: מגדולי החוקרים של הנגב וסיני. פאלמר, ששיחזר בהליכה רגלית את מסעם של בני ישראל ביציאת מצרים, היה מזועזע למדי מעליבותם ואיבתם של בני שבט העזאזמה בנגב ולא גילה ענין רב במקום ובערבה בכלל:  "we reach the mountains of edom met nothing of interest"  כך כתב. ואולם הוא ככל הנראה החוקר המערבי הראשון המזכיר את נאת המדבר  El Ghamr- אל ע'אמר. כדרכם של מרבית ההרפתקנים האירופאים שהחלו לתור את הארץ במאה ה- 19 היה גם פאלמר סוכן לעת מצוא בשירותה של הממלכה (אנגלייה). שתים עשרה שנים לאחר מכן, מצא סר פאלמר את מותו בשליחות חשאית בשירות הוד מלכותה בואדי סודאר בסיני (את תואר האצולה קיבל אחרי מותו).

    5 מרגלים אלואיס מוסיל ב-1901 נלסון גליק אדוארד לורנס  אדוארד הנרי פלאמר מתוך הספר Life and achivements of E H Palmer by Walter Besant 1883 פריץ פרנק

    חמישה מרגלים מימין לשמאל:  אלואיס מוסיל ב-1901 (ויקיפדיה) נלסון גליק (ויקיפדיה) אדוארד לורנס (ויקיפדיה ) אדוארד הנרי פלאמר (מתוך הספר Life and achivements of E H Palmer by Walter Besant 1883 ) פריץ פרנק תמונה מהספר: aus der araba, באדיבות ספריית אוניברסיטת בר אילן

    צאצאיהם של החרדונים מ- 1870 הוסיפו לדבוק במסורת אבותיהם ולהשתזף בשמש החורפית כשלנגד עיניהם הופיעו בשישים השנים שלאחר מכן חמישה מרגלים נוספים שהיו גם חוקרים וארכאולוגים ידועי שם: אלואיס מוסיל הצ'כי הגיע לאל ע'אמר ב- 1902  בשליחות מעצמות הציר, סר לינארד וולי וסר תומס אדוארד לורנס האנגלים, הגיעו לאל ע'אמר ב- 1914 בשליחות האימפריה הבריטית ובחורף של שנת 1933-1934, הגיעו לאל ע'אמר בהפרש של שלושה חודשים שני מרגלים שהיו מגדולי החוקרים של הנגב והערבה: פריץ פרנק הגרמני (שהיה בשנת  1934 כבר מרגל בדימוס - הוא פעל בשירות הגרמנים בסיני במהלך מלחמת העולם הראשונה - כך לפחות נהג להתרברב) והיה טיפוס צבעוני ומפחיד שלא נמנה על חובבי ציון (שנא יהודים באופן מופגן). שלוש שנים הוא הסתובב בערבה חבוש כובע קאובוי וחמוש בשני אקדחים וכלב והיטיב להכיר אותה יותר מכל אדם לפניו. ספרו ( - Aus der Arabaמתוך הערבה) היה בשעתו המסמך המקיף והיסודי ביותר שנכתב על הערבה. את אל ע'אמר הוא סקר ביעילות גרמנית ומצא בה ממצאים מענינים, (שכולם, אגב, עד כמה שהצלחתי לברר, נעלמו). הארכאולוג נלסון גליק האמריקני שהגיע לאל ע'אמר בינואר- 1934 כלל לא ידע ככל הנראה על פרנק שהקדים אותו בכמה חודשים (והחרדונים, שומרי סוד שכמותם, נמנעו מלספר). גליק הפך למרגל רק בשנת 1942, בתקופת מלחמת העולם כשנקרא לדגל האמריקני. במשך שנים הוא ניהל את פעילות המודיעין האמריקאית במזרח התיכון מאתרים ארכיאולוגיים שחפר ברחבי ירדן וארץ ישראל.

    בשנת- 1936 בנו הבריטים באר בטון שלכדה את מימי המעין ובראשית שנות החמישים נהרגו ארבעה עובדי מקורות שהגיעו אליו ממארב ירדני. לימים הוקם בקרבת מקום גן הירק של היאחזות עין יהב הצעירה.

    ביר אל ע'אמר 1991. צילום עמי שחם

    ביר אל ע'אמר 1991. צילום עמי שחם                         

    גדעון ואני מתרחקים מדרך הפטרולים, מן הגבול וממחילת החרדונים. צאצאיהם של חרדוני העבר מביטים בנו בשוויון נפש וקרני אור אחרונות צובעות את הרי אדום. אני שוקע במחשבות.  צבאות  ומצביאים, חקלאים חוקרים ומרגלים, כולם עברו בדרכי המדבר בדרכם אל התהילה או אל מחוזות השכחה ובדרך כלשהי, קשרו את חייהם לכאן, אל אדמתה המלוחה של אל ע'אמר. למי שייכת אם כן הארץ הטובה? למקדשיה מכח האמונה היוקדת כמו סופריניוס, פטריארך ירושלים שהתבגר כנוצרי אדוק במנזרי מדבר יהודה וביכה את מוראות הכיבוש המוסלמי? לכובשיה בכוח החרב המתהפכת והזעם הקדוש כמו עומאר איבן אל עאץ המצביא המוסלמי? או שמא לכובשיה ובוניה בעזרת המחרשה וחזון הפיתוח, כמו החקלאים של התקופה האסלאמית המוקדמת וחקלאי הערבה בימינו?

    התשובה לשאלה הזו משתנה מעת לעת: מלחמות, אין מנצחים לצערנו, בכוח הצדק או האידיאולוגיה אלא בכוח הנחישות, התחכום והאסטרטגיה. אני חושב על החוקרים והארכיאולוגים של הערבה. גם הם בדרכם, כבשו את הארץ, מדדו ברגליהם את האבק בשביליה, חקרו את זכרונות אדמתה, ואת אבניה. נדמה לי שחשוב שנדע שלא פחות מכפי שהארץ שייכת לנו, שיכים אנחנו לה: כולנו בניה, אלו המקדשים אותה באמונה ובחרב ואלו המעבדים את אדמתה ומטפחים אותה שיכורי אהבה. והחרדונים של אל ע'אמר, יוסיפו להביט בבני האדם ובמלחמותיהם בשוויון נפש (אם לא נרמוס אותם במסילות הרכבת ובגלגלי הג'יפים) וללעוס שיחי מלוח יבשים. הארכיאולוגיה שמספקת לנו לעיתים, פרספקטיבת זמן ראויה, מזכירה לנו שככלות הכול - אנו, בני האנוש - איננו אלא אורחים על אדמתה של הארץ. ראוי שנזכור זאת וננהג בכבוד ובמתינות, זה בזה, אבל בעיקר בה.

    אזור ביר אל ע'אמר בקרבתו התרחש קרב הערבה 11.2016

    אזור ביר אל ע'אמר בקרבתו התרחש קרב הערבה 11.2016

    על סיוע בהכנת הכתבה אני מבקש להודות לפרופסור תום לוי מאוניברסיטת סאן דייגו, לפרופסור  משה שרון ולדוקטור מילכה לוי רובין מן האוניברסיטה העברית, לדוקטור דב נחליאלי, לדוקטור פטר פביאן מאוניברסיטת בן גוריון בנגב, לגדעון רגולסקי מפארן, לאמנון נבון מעין יהב, לאלון גלילי ולעפרי גלילי ​​​​​​.

    רועי גלילי 

    הכתבה פורסמה לראשונה בעיתון ערבות מס' 64


תגובות

תגובתך התקבלה בהצלחה!
התחברו על מנת לפרסם תגובה


לידיעתך: באתר זה נעשה שימוש בעוגיות. מידע נוסף