כחרס הנשבר / רועי גלילי

  • כחרס הנשבר תמונה לכותרת

    כתב: רועי גלילי, עידן 

    צילומים: אלכס ליבק , רועי גלילי

     

    חומר ביד היוצרת


    ליונה עופרן יש קסם בידיים. כשהיא מניעה את האובניים, קופצים עליהן כדורי החמר בשמחה, מתאזנים ומשנים צורה, יש משהו פלאי באופן שבו מכשף מגעה של היד המיומנת את הכדור החום, מעניק לו צורה וחיים. יש לה קו עיצובי משלה שמתאפיין בהרבה כבוד לחומר ושימוש מועט בגלזורה, עיטורים פשוטים וקלאסיים (אותם היא משרטטת בעזרת קוץ של דורבן) וגימור חסר פשרות. יונה היא אוטודידקטית שלמדה את הקדרות כמעט בלי לימודים פורמאליים ואולי לכן כשאני מדבר איתה נדמה לי שהכלים מדברים. הם מספרים לי על שלושים ושבע שנים בערבה ועל אהבה לאנשים לאדמה ולמדבר.

    גם לשלומית מצוקים יש את הקסם בידיים. זה קסם שונה, קלאסי ומלוטש. הקסם של קרמיקאית שראתה עולם ועברה בכל מסלולי הלימוד הפורמליים והבלתי פורמאליים אבל לא איבדה את התשוקה להמשיך וללמוד. הקו העיצובי שלה נקי ולכלים יש "עמידה" אצילית ומסוגננת, מגע מרפרף של אצבע שמצייר ערבסקה מושלמת או צוואר מעודן. החומר הרך זוכר ולקרמיקאיות בערבה יש סגנון, לכל אחת מהן מגע משלה. כארכיאולוג מרתקים אותי ההבדלים האלו מפני שלא פחות מכפי שהחרסים מספרים את סיפורה של תקופה, הם מספרים את סיפורה של היד שיצרה אותם.

    שלומית - אבניים

    יונה עופרן ליד האבניים - עושה קסמים. צילום: אלכס ליבק

    זהו גם סיפורה של הטיפולוגיה הקראמית אחד מתחומי המחקר המרכזיים בארכיאולוגיה המודרנית, שפותח במאה ועשרים השנים האחרונות וסיפורו של פלינדרס פיטרי, אחד מגאוני המדע, שפיתח וניסח אותה.

     

    בעקבות החרסים


     המוכרים בחנויות העתיקות בעיר צ'ארלטון שבחבל קנט הסמוך ללונדון, למדו לחבב את הנער הנבון שהרבה לבקר אותם ולהתבונן בסקרנות במרכולתם, בשלל השמאטעס ובמטבעות העתיקים. ואולם איש מהם לא העלה בדעתו, אי אז בשנות השישים של המאה ה-19 שהצעיר החיוור והחולני, פלינדרס פיטרי שמו, יהיה לימים להרפתקן גדול ולאבי הארכיאולוגיה המודרנית.

    מגיל צעיר מאוד גילה פיטרי ענין בעתיקות ובעבר ולמרות שהיה נער מוכשר, מאס בלימודים הסדירים. בריאותו הלקויה כפתה עליו לשהות תקופות ארוכות בבית הוריו בבידוד. סקרן ומרותק הוא הרבה לקרוא על סודותיה של מצרים העתיקה שצפונותיה החלו להתגלות על ידי החוקרים האירופאים באותם הימים וכאיש צעיר ודעתן גיבש את ביקורתו הנוקבת על שיטות המחקר של הארכיאולוגים בתקופתו.
    כשהבריא, צעד וסקר את חבליה הכפריים של אנגליה מוקסם מתעלומות העבר, אבל הכמיהה למכמניה של מצרים העתיקה ליוותה אותו תמיד. כשהגיע לארץ הפרעונים בשנת 1880 והוא בן 27, הזדעזע ממדי ההרס וחפירות השוד באתרי העתיקות.

    מחקריו הראשונים עסקו באדריכלות הפירמידות ובמדידתן ואולם המתח שבין שרידי העבר הדוממים לחיוניותם של חיי היומיום ריתק אותו, כך העיד לימים והיה לחוויה המכוננת של התפתחותו המקצועית כארכיאולוג. פיטרי הצעיר גילה עניין רב דווקא בשברי החרסים (שעד אז לא עיניינו את הארכיאולוגים כלל ועיקר) וכך פיתח כאוטודידאקט את הטיפולוגיה (תורת הטיפוסים) הקראמית: העיקרון המחקרי המתבסס על תיארוך יחסי וזיהוי תרבויות העבר באמצעות שחזור כלי החרס שלהן והתחקות אחר השינויים בעיצובם ובטכנולוגית הייצור שלהם. עד מהרה אומצו שיטותיו המהפכניות של פיטרי והפכו לכלי עבודה עיקרי בחפירות ארכיאולוגיות בעולם כולו. כמה חפירות חשובות ניהל פיטרי גם בארץ (בעיקר בצפון הנגב).

    פלינדרס פיטרי 1853-1942 בצעירותו (ויקיפדיה) ובערוב ימיו -1937  (ציור: לודוויג בלום, ספריית האוניברסיטה העברית)

    פלינדרס פיטרי 1853-1942 בצעירותו (ויקיפדיה) ובערוב ימיו -1937  (ציור: לודוויג בלום, ספריית האוניברסיטה העברית)


    קשה היום לדמיין חפירה ארכיאולוגית בלי צוות רפאים (משום מה אלו רפאיות בדרך כלל) האמונים על שחזור ממצא כלי החרס. עבודתם של הרפאים נראית לי תמיד כסוג של מעשה כישוף בו מתכתב המשחזר עם האומן הקדום ומפיח רוח חיים בנשמתם של הכלים השבורים שנשכחו זה לא מכבר והיו למעצבה.

     

    מהפך בשלהי הפרהיסטוריה


    הקראמיקה שמלווה את בני האדם כבר משלהי התקופה הניאוליתית - "תקופת האבן החדשה" לפני כ-9000 שנה, מייצרת תביעת חותם תרבותית מובהקת. שינויים ביכולות הטכנולוגיות ובאופנות כלי הבית עשויים להעיד על שינויים תרבותיים ושינוי באופי האוכלוסייה ובשונה מחומרים אורגניים, הקראמיקה נשברת אך אינה מתכלה. "רוחה של כל תקופה משתקפת גם בקראמיקה שלה, הרי הרוצה ללמוד את התקופה, ילך גם אצל חרסיה" כך כתבה לימים הארכיאולוגית וחוקרת הקרמיקה רות עמירן. ואכן סיפורן של חליפות העיתים, תהליכי היוולדן, התפתחותן ומותן של תרבויות - משתקפות ללא משוא פנים, בחפצי ובכלי החרס. סיפור שלעיתים, בעיקר בתקופות הקדומות, אין לו כל אזכור במקורות הכתובים.

    היום כששינויים טכנולוגיים מנהלים ומנווטים את חיינו חדשות לבקרים, קשה להבין באמת את חשיבותו העצומה של השינוי הטכנולוגי שהביאה איתה הקראמיקה לעולם של שלהי התקופה הניאוליתית (תקופת ה"אבן החדשה"). לא פחות מכפי שהעניקה הטכנולוגיה החדשה אפשרויות להכנת כלי אחסון ובישול, העניק החומר החדש והחושני, אפשרויות יצירתיות ועיצוביות מופלאות.

    במפץ הטכנולוגי הגדול הזה, ובמהפך הקוגניטיבי שנלווה לו, הבחינו חוקרי ארץ ישראל ועבר הירדן, שנדהמו לגלות שפע מופלא של אמנות קראמית באתרים הארכיאולוגיים הגדולים של שלהי ההתקופה הניאוליתית: שער הגולן, יריחו ועין ע'זאל שבעבר הירדן.

    רות עמירן חדת האבחנה שבחנה את תהליך הכנתן של צלמיות אדם מעין ע'זאל הבחינה בהתרגשות שהפסלים הללו נבנו מחמר נקי ללא תוספת של חומרים מייצבים (בשונה מן המקובל במרבית המסורות הקראמיות) ראשיהם מושקעים בחומר ואפיהם מודגשים, ככתוב "וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים" (בראשית ב' ז').
    האמנם משקף התיאור המקראי של בריאת האדם שנכתב אלפי שנים מאוחר יותר את תחושת הגילוי והכח שבבריאה מן החומר, אותה תחושה משכרת שחשו אי אז, ראשוני הקדרים?

     

     

     

     

     

     

    צלמיות אדם מעין ע'זאל Archaeological_Museum_Amman_Jordan 0822

    Ain_Ghazal_Statues_Jordan_Archaeological_Museum_Amman_Jordan0822

     

    חומר מקומי


    הכנתו של חמר איכותי היא מלאכה מורכבת, מרבית הקדרים הקדומים השתמשו ככל הנראה בחומרי גלם מקומיים שהרכבם ואיכותם השתנתה לעיתים. הקרמיקאיות תמר בלייברג ז"ל ומרים אורן תבדל"א  מעין יהב עבדו עם חומר מקומי שאספו מאדמת הסחף של מאגר עין יהב. מרים זוכרת שהחומר היה נוח מאוד לעבודה אך "סבל" מעורקי גבס ש"התחבאו" בטין פגעו באיכותו וגרמו להתפוצציות בדופן הכלים. עם הבעיה הזו ניסתה תמר להתמודד, בדומה לקדרים הקדומים בעזרת הוספת חומרים נוספים, בעיקר חול, לחומר הגלם, אך את הרצפט המדויק של תמר טרם מצאתי. כלי החרס הקדומים נעשו בבתי יוצר ביתיים בעבודה ידנית ולמעלה מ-4000 שנה חלפו מן היום בו החלו ראשוני הקדרים לפסל וליצור בחומר עד להמצאת האובניים המהירים שהפכו את ייצור כלי החרס ליעיל ותעשייתי, בימינו, מעטים הם הקדרים שעובדים בטכניקה הידנית.

    נחמה חרך מצוקים היא אחת מהן, מגיל צעיר מאוד ידעה נחמה שכשתגדל תהיה קרמיקאית, היא אוהבת לעבוד גם על אובניים, היא מספרת, אך העבודה הידנית משרה עליה רוגע והלך רוח מדיטטיבי. כאילו לא חלפו אלפי שנים היא לשה את גושי החמר בידיים מיומנות, מגלגלת אותם לנחשים דקים ואחר כך שוזרת אותם זה על זה בטבעות ומהדקת לקערה עדינה. לכלים שנעשו ביד, ללא אובניים, יש יופי שונה גולמי ומעורר השראה. בסטודיו הקטן שלה בצוקים, מונחים כלי החרס היפים על מדפי עץ, החלונות פתוחים ובאוויר תחושה של נינוחות מן הסוג שגרם לה לעזוב את הסטודיו המרווח במושב משמרת ולעבור לערבה.

    נחמה חרך, צוקים. צילום: אלכס ליבק

    נחמה חרך, צוקים. צילום: אלכס ליבק

     

    ישנן בנות


    בדומה לרפאות הפך העיסוק באומנות הקדרות בימינו, למקצוע נשי מובהק. חוקרי מגדר וציניקנים יאמרו בודאי שיש בה במגמה הזו להעיד על ירידת ההכנסה שמתלווה בדרך כלל לפמיניזציה של המקצוע. אני אינני בטוח שזה הסיפור, לא כולו על כל פנים. האומנם הייתה זו גם מציאות החיים בתקופות הקדומות? חלק מן החוקרים סבורים כך ומדגישים את תכונותיו של החמר: לעומת העצם העץ והאבן ששימשו כחומרי הגלם העיקריים בתקופה הניאוליתית, העניק החמר הפלסטי והרך שפע של אפשרויות עיצוביות ללא שימוש בכח פיזי. ואולי היה זה טבעו הרך והמתמסר של הטין, העדינות ואורך הרוח שנדרשו להכנתו ועיצובו, שאפשר לבנות המין היפה "לתבוע חזקה" על תהליך ה"לידה" היצירתי הזה.

    קרמיקה - קדרות שלומית

    צילום: אלכס ליבק

    כחרס הנשבר


    הנגב והערבה היו מאוכלסים במהלך התקופה הקדם קראמית באוכלוסייה נוודית דלילה של ציידים לקטים. השאלה כיצד ומתי הגיעה הקראמיקה למדבר מעסיקה את החוקרים במשך שנים רבות ואפשר שלעולם לא ימצא לה פתרון: האם היו אלו יודעי ח"ן שהגיעו מהצפון ושימשו כסוכני ידע ורעיונות, או שמא אוכלוסיות שהיגרו עם תרבותם החומרית אל המדבר. בצפון הארץ מקובל לתארך את ראשית התקופה הקראמית לכ-8400 שנה לפני זמננו, באזורנו הדעות חלוקות בנושא והארכיאולוגית טלי גיני אף סבורה שהתרבויות הקראמיות הופיעו במדבר באיחור "אופנתי" רק בראשית תקופת הברונזה (כ-5000 שנה לפני זמננו). מבחינת הממצא הארכיאולוגי הגיעה ההתפתחות הזו בד בבד עם ביות העז והכבש והמעבר לדפוסי חיים של נוודות רועים. הקראמיקה מראשית התקופות הקראמיות מכל מקום, היא הנדירה מכל הטיפוסים הקראמיים: את הקראמיקה המועטה שיוצרה בתקופות הללו ניתן לזהות על פי מגעה המחוספס שמסגיר חומרי גלם מקומיים (בעיקר חוואר ומעט "חסמים" – שברי אבן צור וגרניט), הכנה ידנית (ללא אובניים) ואיכות צריפה נמוכה. באתרי המגורים מן התקופה הזו ניתן לזהות כבשנים חסרי אחידות בצורתם שהיו בתי היוצר להכנת ראשוני כלי החרס. מציאתם של כבשנים עתיקים מן הסוג הזה מרגשת במיוחד מפני שהם מהוים עדות ייחודית וברורה לאחת מקפיצות הדרך המשמעותיות בהתפתחותן של תרבויות המדבר.

    חרסים

     

    קראמיקה מאתר ניאוליתי בצפון הערבה צילום רועי גלילי


    בחורף 2016 הצטרפנו גדעון רגולסקי מפארן ואנוכי לסקר של רשות העתיקות שנערך באזור מצוק הצינים, זהו האזור שנמצא בקצה שטח זיכיונות הכרייה של מפעל צין וכך נשאונו רגלינו וגלגלינו אל אחד האתרים הנדירים מן התקופה הנאוליתית הקראמית. "זר" שאיננו בקי בארכיאולוגיה של המדבר, אולי לא יבין זאת, אך באתר המגורים הזה – חידתי, חד שכבתי ודל בממצאים לכאורה - מצאנו קראמיקה ומספר מוקדי אש מרשימים שמספרים את סיפורה הנדיר של ראשית הקדרות במדבר. התרגשות גדולה. את דרכנו מן הערבה לעין שרב עשינו בשטחי הכרייה העצומים של המפעלים, שגורסים באלימות את אדמת המדבר לפוספט, השטח הזה נידון בעתיד הקרוב להיות למחצבה. בעיניים כלות ראינו כיצד מתקרבים הכלים הכבדים אל האתר העתיק, מועכים בדרכם את נופי החואר הירחיים. בחפירת הצלה ניתן יהיה להציל את מרבית כלי החרס העתיקים, מן הגורל האכזר הזה, אבל לאתר העתיק - מזכרת נדירה לקיומן של תרבויות המדבר - לא תהיה תקומה.

    כשהתבוננתי באדמת המדבר המבותרת ובעצמתו של ההרס חשבתי על הנופים שעמדו בבדידותם אלפי שנים - עדים למסעותיהם של ראשוני האדם במדבר ועל הזיכרון שמתפוגג תחת גלגלי המשאיות והטרקטורים לאבק לבן. כמה שבירים הם שרידי חיינו וכמה דומים אנחנו, בני האדם, לחרסים שבראנו מרוחנו ובצלמנו. בדעתי עלו מילותיו המצמררות של פיוט יום הכיפורים העתיק:

     

    אמת כי אתה יוצרם 
    ויודע יצרם 
    כי הם בשר ודם: 
    אדם יסודו מעפר 
    וסופו לעפר, 
    בנפשו יביא לחמו, 
    משול כחרס הנשבר

    ("ונתנה תוקף" פיוט לימים הנוראים)

    כחרס הנשבר

    "מגע מרפרף של אצבע שמצייר ערבסקה מושלמת או צוואר מעודן" צילום: רועי גלילי

    תודות


    על העזרה, הפתיחות והידע הרב שחלקו איתי אני מבקש להודות לקרמיקאיות שחר זהבי, מרים אורן, יונה עופרן, שלומית זלוטוגורסקי ונחמה חרך וכן לד"ר טלי גיני מרשות העתיקות ולגדעון רגולסקי.

    רועי גלילי 


תגובות

תגובתך התקבלה בהצלחה!
התחברו על מנת לפרסם תגובה


לידיעתך: באתר זה נעשה שימוש בעוגיות. מידע נוסף