דלג לתוכן העמוד

מגפה / רועי גלילי

  • כותרת מגפה

    כתב: רועי גלילי, עידן

     

    כמאה וחמישים שנה נמשך ה"שלום הרומאי" (PAX ROMANA בלטינית) משנת 27 ועד שנת 180 לספירה הייתה זו תקופת רגיעה יחסית ששררה בתחומי האימפריה הרומית ומושבותיה ברחבי העולם. "...הפרובינקיות הרומיות ואזרחיהן השתלבו יותר ויותר במבנה האימפריה, נוצרה אחדות בחיים הציבוריים והפרטיים של תושבי האימפריה השונים, התרחשו תהליכים מואצים של עיור והתפתחות טכנולוגית והובטחו סחר חופשי ונתיבי תחבורה בטוחים ונוחים" כך מתוארת התקופה הזו בויקיפדיה.

    מי שחי באותם הימים לא ידע שהוא חי בעידן השלום, בכלל לא. לנו היהודים הייתה זו תקופה נוראה - בה סבל עמנו ממוראות תבוסות המרד הגדול וחורבן בית המקדש השני ומרד בר כוכבא. גם ברחבי האימפריה התחוללו קטסטרופות ומלחמות ובכל זאת בעיני אלו שכתבו את ההיסטוריה (ובדרך כלל המנצחים הם אלו שכותבים את ההיסטוריה), הייתה זו תקופה של שלום יחסי ובעיקר שגשוג למין האנושי שהצליח להדביר עוד ועוד חלקי עולם תחת מרותו וללמוד כיצד לנצל אותם לצרכיו.

    במהלך ה"שלום הרומאי" היתה "דרך הבשמים הדרומית" העוברת ממערב דרך ירדן למכתש רמון בואך עבדת ועזה  - פעילה מאוד, השגשוג היחסי באימפריה הרומאית והדרישה לסחורות היקרות (בעיקר בשמים מדרום ערב ככל הנראה) תרמו לענין הזה. מדבריות צפון ערב, הערבה והנגב היו לעורק החיים הפועם של תהליכי הגלובליזציה בעולם הקלאסי.

    מפת המסחר בעולם הרומאי

    מפת המסחר בעולם הרומאי: תהליכי גלובליזציה בעולם הרומי.
    מתוך האתר: http://740130204827107932.weebly.com/value-to-the-empire.html


    דרך הבשמים - מפה

    "דרך הבשמים" מתוך gini and israel 2013 Excavating the Nabataean Incense Road: 26

    כמה עשרות שנים אחרי תום העידן הזה החלה התקופה המכונה במחקר "משבר המאה השלישית", "...האנרכיה הצבאית והמשבר האימפריאלי, (235–284) ...שבמהלכה האימפריה כמעט קרסה תחת שילוב של לחצים, בהם פלישה, מלחמת אזרחים, מגפה ומשבר כלכלי." והציטוט שוב מויקיפדיה - אילו הן הפורפורציות ההיסטוריות שמגמדות שינויים מינוריים ומעניקות קנה מידה ראוי לתהפוכות הזמן וזוהי גם דרכה הפתלתלה של ההיסטוריה לטלטל את תרבויות האדם ולהזכיר לנו לעיתים, שככלות הכל, איננו אלא מין ביולוגי.

    מרבית העדויות הארכיאולוגיות מצביעות על כך שנטישתן של המצודות לאורך הדרך אכן התרחשה במהלך משבר המאה השלישית ובאופן מעניין מאוד נראה שהיעלמה של הקרמיקה הנבטית חופפת מבחינה כרונולוגית לנטישתה של הדרך.

    סיפורה של הקרמיקה הנבטית, אדמדמה ומאוירת, דקה כקליפת ביצה וקשה כמעט כאבן, הוא גם סיפורן של אחת התרבויות המפוארות בהיסטוריה של מדבריות המזרח התיכון: במשך כארבע מאות שנה, מאמצע המאה השנייה לפני הספירה ועד אמצע המאה השלישית לספירה, ניהלו הנבטים את המסחר הבינלאומי בדרכי המדבר מדרום ערב ועד חופי עזה והמדבר הסורי. עמוסים בכלים עדיני מראה וחזקים ובסחורות יקרות כבשו גמליהם את אבק השבילים ואין כמעט אזור במדבריות דרום ירדן, הנגב, הערבה וסיני שבו לא ימצא סייר חד עין את שברי החרס היפים האלו, סימני הדרך שהותירו אחריהם הנבטים.

    הכלים שחלקם נועדו לשימוש יומיומי וחלקם לשאת נוזלים יקרים (בעיקר בשמים ככל הנראה) נבנו בטכנולוגיה לא ידועה וגאונית, כך שיוכלו לעמוד בתלאות המסעות בדרכי המדבר הקשוחות מבלי להעיק במשקלם על הגמלים. במשך שנים רבות העסיקו סודותיה של הקרמיקה הנבטית את החוקרים: כיצד והיכן יוצרה, כיצד נעלמה יום אחד ושאלות נוספות. מספר הצעות הועלו באשר לטכניקת העיצוב וההכנה של כלי החרס ואף אחת מהן איננה מספקת לטעמי, בעיקר מפני שהן מסבירות כיצד נבנו כלים פתוחים כמו קערות וסירי בישול על גבי תבנית אך לא כיצד נבנו קנקנים, נרות וכלים קטנים וצרים. 

    כלי חרס נבטים מתוך אתר מוזאון ישראל

    כלי חרס נבטיים מצויירים מאורחן מור (מואה), מצד סהרונים וממשית. מתוך אתר מוזאון ישראל>>

    כמה שנים ארכה תקופת הזוהר של ייצור כלי החרס המופלאים הללו ומדוע נעלמו למרות איכותם הגבוהה ותכונותיהם המיוחדות?

    התרבות הנבטית הותירה אחריה ממצא כתוב מועט באופן יחסי, שנכתב בארמית וביוונית בעיקר על מבני הקבורה המפוארים (הם עצמם דיברו ככל הנראה ניב מוקדם של השפה הערבית), אך בשל חשיבותם הבינלאומית ואופיים האקזוטי הירבו מספר היסטוריונים לכתוב על הנבטים (הבולט ביניהם דיודורוס סיקליוטס מסיציליה איש המאה הראשונה לפני הספירה שציטט את הירונימוס מארקדיה ופוסידוניוס מאמפימאה) ואולם אין בהם בדברים שנכתבו בכדי לסייע לפתרון השאלות הללו.

     

    לארכיאולוגיה יש תרומה מורכבת להבנת הסוגיות הקשורות בקרמיקה הנבטית: הארכיאולוג אברהם נגב שקשר את חייו להכרת התרבות הנבטית וחפר במחצית השנייה של המאה שעברה את עבדת, ממשית וחלוצה, התבסס בתיארוך המכלולים הקרמיים הנבטיים על בית היוצר שמצא בעבדת והיה לדעתו סדנת הייצור המרכזית לכלי חרס נבטיים.

    כנער הזדמן לי לבקר בחפירותיו של נגב בעבדת וזכיתי לשמוע אותו מתאר בקולו השליו כיצד מצא בבוקר קיצי אחד את כבשן הכלים הגדול מדרום לשער העיר ואולם לימים הסתבר שנגב שגה ככל הנראה  בפרשנות שהעניק לממצאים שמצא: בית היוצר איננו כולל מאפיינים של מתקן ייצור קרמי וייתכן שהמבנה היה מאפייה ששימשה את מחנה הצבא הרומי הסמוך. שברי הקרמיקה הרבים שנמצאו לידו פונו לשם מאות שנים מאוחר יותר כשהחריבה רעידת אדמה את העיר.
    כל הטיפולוגיה הקרמית שתיאר נגב תיחמה את תקופת ייצור כלי החרס הנבטיים לכ-30 שנה בלבד, אך מאחר שהתבססה על הממצאים האלו הייתה ככל הנראה שגויה.

    לימים נתגלו באזור זועבה שליד ואדי מוסה בתי יוצר גדולים, אלו היוו ככל הנראה את המקור לכלי החרס הנבטיים המופלאים שהמשיכו ויוצרו לפחות עד ראשית המאה השלישית.

     

     

     

     

     

     

    "אדוני המדבר" כריכת ספרו של הארכיאולוג אברהם נגב

    אדוני המדבר, ספרו של אברהם נגב

    "צרות באות בצרורות" כמאמר הפתגם, העובדה שמשבר המאה השלישית היה רב תחומי כל כך וריבוי המשברים שפקד את האימפריה הרומית מקשה על איתור הגורם המרכזי שגרם לנטישתה של הדרך. 

    קצה חוט

    הסייר הגרמני פריץ פרנק שסקר את הערבה בין השנים 1932- 1934 ידע לספר על מצדים נטושים במצב שימור יוצא מן הכלל ובהם כלים "תמימים" (שלמים) רבים לאורך הדרך וגם הארכאולוג דב נחליאלי שחפר את אורחן מור (המוכר בדרך כלל בשם "מואה") סיפר לי לא אחת על הכלים התמימים והמתקנים שנמצאו תחת שכבות האבק באתרי הדרך הזו.
    מה גרם אם כן לנטישה המוזרה והמהירה הזו וכיצד נותרו האתרים שלאורך הדרך עומדים על מכונם שנים רבות כל כך?

    בית הבד במואה

    בית הבד במואה. צילם רועי גלילי

    הארכיאולוגית טלי גיני סבורה, שמאפייניה המיוחדים של הנטישה הזו, העובדה שמבחינה כרונולוגית היא חופפת למשבר המאה השלישית, להפסקה פתאומית של ייצור המטבעות בפטרה הנבטית ולהיעלמה של הקרמיקה הנבטית, התהליכים האלו כולם אינם מקריים ומצביעים על כך, שמי שאחראי לנטישתה של הדרך ומתקניה וגם להיעלמותה של הקרמיקה הנבטית הייתה קרוב לודאי מגיפת ענק שהיכתה בכל האימפריה הרומית במחצית המאה השלישית לספירה. 

    שתי מגיפות ידועות מוכרות השתוללו במהלך התקופה הזו המגיפה האנטונינית (Antonine Plague) שהתרחשה בסוף המאה השנייה לספירה והמגיפה הסיפריאנית (Cyprian Plague) שהתרחשה במחצית המאה השלישית לספירה. המחלוקת האקדמית על מגפת המאה השלישית (ומגפות בכלל), היכולת לזהות אותן והשפעתן על החברה והכלכלה ערה מאוד ואפילו סוערת. באופן כללי על סמך תיאורים טקסטואליים וניתוחים סימפטומטיים (כלומר של תסמיני המחלה) מאמינים מרבית החוקרים ששתי המגיפות האלו היו זן  מדבק מאוד של קדחת נגיפית המורגית או קדחת דימומית נגיפית (Viral hemorrhagic fevers):  תסמונת הבאה לידי ביטוי בחום גבוה ונטייה לדימומים.
    מקריאה של חומר רב בנושא ומבלי להלאות בפרטים נראה שאין החוקרים חלוקים על קיומה של המגיפה אלא בעיקר על מידת השפעתה על החברה והכלכלה. באופן אישי לא הצלחתי "לבחור צד" ולגבש מסקנה ברורה לגבי השפעתה הישירה של המגיפה על הדרך ואתריה ואולם על רקע מציאות ימינו הקודרת, הקריסה הכלכלית המהירה, הבהלה והצורך האנושי להתאחד עם בני המשפחה והקרובים בעקבות השמועות על המגיפה, נקל לשער כיצד ננטשו מצודות הדרכים במהלך המשבר. זאת ועוד כשאנו רואים את השפעתו הדרמטית של הנגיף דווקא על אנשים מבוגרים, ניתן לשער שאולי כך תם כל הדור שידע את תורת הח"ן של הכנת הקרמיקה הנבטית.
    הנה כי כן תהליכי הגלובליזציה שהנבטים היו סוכניהם המובהקים, אולי דווקא הם שפגעו ב"אדוני המדבר" שהעבירו איתם ועם סחורותיהם היקרות גם את המגיפה.

    העולם של שנת 2020 הוא מקום מבהיל: אירועים בסדר גודל היסטורי מתרחשים לנגד עינינו וזכרונותיהם של אסונות העבר מתדפקים על דלתנו, לפתע איננו חזקים כל כך וכמו כל מין ביולוגי אנחנו נלחמים על עתידנו מנסים להגן על הקרובים לנו "בְּכַפָּהּ שֶׁל עֵת לֹא רַחוּמָה" כמאמר המשורר (אלתרמן)

    לעיתים קרובות אני שואל את עצמי מה  נוכל ללמוד מההיסטוריה? השיעור שמלמדת אותנו קריסתה של התרבות הנבטית (ואיתה מערכת הדרכים בערבה) איננו אופטימי. זאת ועוד: הקורונה ויותר מכך האימה שהיא מביאה איתה ומפילה על תרבויות האדם הן יריבות מרות. 

    ויחד עם זאת אני סבור שיהיה טוב. 

    מדוע בעצם? כשאני מחפש את התשובה לשאלה הזו עולה בדעתי רק אותה בת ברית אנושית עקשנית, ישנה ויעילה, זו שליוותה את  דוקטור רייה ברומאן ה"דבר" (של אלבר קאמי) וליוותה את הנבטים במסעותיהם ואת הנוכחות האנושית במדבר מאז ומעולם: רוח האדם.

    "אֲבָל הַתִּקְוָה הַגְּדוֹלָה נִשְׁאֲרָה לָנוּ"

    כתב פעם המשורר יהודה עמיחי

    "יְרֻקָּה כְּעָלִים וּכְתֻמָּה כְּתַפּוּזִים

    וַחֲזָקָה כְּאִישׁ אֲשֶׁר שָׁתַל"

    על הידע הרב ששיתפה איתי (כתמיד) ועל סיעור המוחות המשותף אני מבקש להודות לדוקטור טלי גיני מרשות העתיקות

    רועי גלילי 

     

    הכתבה פורסמה לראשונה בעיתון ערבות מס' 88, אפריל 2020>>


תגובות

התחברו על מנת לפרסם תגובה
תגובתך התקבלה בהצלחה!