דלג לתוכן העמוד

התפוררות / רועי גלילי

  • התפוררות - כותרת

    כתב: רועי גלילי, עידן

    "אתה לוקח חבל וקושר את קצהו האחד בפסגת החרמון ואת קצהו השני לעוגן שאתה משליך בים אילת ועוזב אותו לרוח ים, לרוח מדבר ואתה מקבל גבול שנע כערסל לכאן ולכאן אי אילו אלפי שנים" (מאיר אריאל "ד"ר התחכמות")

    ואיך יודעים מתי נע הגבול ולהיכן הוא נע? מתי עובר אותנו גבולה של הארץ ומתי אנחנו נשארים מחוץ לו?

    בשנים האחרונות גם הגבול המערבי ש"תלוי" מן הים התיכון לאילת הוא מין ערסל שנע ברוח, מדינת ישראל שנותרה בין ה"ערסלים" הולכת ומתמעטת והשאלה הזו מקבלת תשובה ניצחת ולא משמחת. כביש ארבעים, כביש הערבה והיישובים שלצידם הפכו למובלעות שסביבן מאבדת מדינת ישראל ומוסדותיה את השטח לטובת מבריחים, מגדלים וסוחרי סמים רובם ככולם כנראה, בדואים.

    עלים ירוקים בחממה

    עלים ירוקים בחממת קנאביס אי שם בערבה

    מאות רבות של חממות גידול הוקמו בשנים האחרונות ברמת הנגב בתהליך התרופפות האחיזה של המשטרה בשטחים הפתוחים. התהליך הזה קשור באופן הדוק להקמת גדר הגבול עם מצרים ולעלייה ברמת הפשיעה במגזר הבדואי. הברחת הסמים מסיני לישראל שהפכה למסובכת בעקבות הקמת הגדר עודדה את המבריחים וסוחרי הסמים לפנות לגידול מקומי של הסם והעסק נתגלה כ"בוננזה" של ממש: הרבה פחות מסוכן ולא פחות ריווחי. דור צעיר, שגדל אל עולמות המסחר וגידול החשיש צמח בנגב בשנים האחרונות ויש להם לחבר'ה הללו מאפייני אישיות מאוד ברורים: ראוותנות, ביטחון עצמי רב ותעוזה.


    הערבה החמה והרחוקה הייתה עד לפני כשנתיים שלוש - אקס טריטוריה עבור מגדלי הקנאביס. רק חממות מעטות הוקמו מדרום לצומת הערבה ולרכס חצרה אלא שמתישהו במהלך התקופה הזו התחילו להופיע בכביש הערבה וסביב לו ג'יפים חדשים (שחורים בדרך כלל משום מה) וכפטריות אחר הגשם צצו להן החממות ובהן - surprise surprise  כל מיני מציאעס שנעלמו להם מעשה שטן מהשטחים החקלאיים: צינורות, רשתות, מיכלי דשן ומים. באיזשהו אופן הפך גידול הקנאביס ל"אקדח המעשן" של תהליכי אובדן המשילות בפריפריה.

    נחל מזר

    חממת קנאביס בנחל מזר

    לטעמי זהו ממש לא דבר של מה בכך, מדרון חלקלק ומסוכן בכיוון אחד בלבד. בתהליך דומה של התפוררות נתקלנו בסיני, שם החלו הבדואים לגדל קנאביס בשטחים פתוחים בראשית שנות התשעים בהעלמת עין של המוחבארת (שירותי הבטחון המצריים) שחלק מן המגדלים עבדו איתם. באותם הימים התפרנסו הבדואים בהרים בעיקר מן התיירות ששגשגה (באופן יחסי), ולגידול הקנאביס הייתה תדמית חביבה, אנרכיסטית ולא מזיקה, לעיתים ניתן היה למצוא תיירים ישראלים שבאו "להתנדב" בשדות הקטנים והירוקים שבהרים. אלא שעד מהרה הפך גידול הקנאביס לענף תעסוקה ריווחי בהרבה, השדות גדלו והתרחבו ואופיו ה"בולמי" של העיסוק בסם הביא אתו עד מהרה גם את אחיו המסוכן והמשחית – האופיום (ממנו מפיקים הרואין) ואיתו הכסף הגדול. המוחבארת המצרי איבד שליטה ואזורים גדולים סביב יישובי הבדואים הפכו ל"מזרעות" - שדות גדולים שנוהלו בצורה מקצועית על ידי בריוני סמים מקומיים. בשנים האחרונות הרימו השלטונות המצריים ידיים וטריטוריות נרחבות בסיני הפכו לשטחים בשליטת הסוחרים הגדולים שמממנים את החקלאות הסופר ריווחית הזו.
    הסתובבות באזורים האלו, שהיו עד לא מכבר ארצות פרא בתוליות, איננה נעימה וגם ארגוני הטרור יש להניח לוטשים את עיניהם לביזנס המוצלח הזה.

    מטיילים ישראלים בסיני

    סיני אז והיום:

    אז:  מטיילים ישראלים בשדות האופיום הפורחים בג'בל סירבל בשנות התשעים

    וואדי עיסלה

    היום: עשרות דונמים של שדות אופיום בואדי עיסלה סמוך לג'בל אום שומר 2019


    באיזשהו אופן זכה גידול הקנאביס להילה סימפטית, הרפתקנית ואפילו שובבה, העניין הזה קשור ככל הנראה לאופיו ה"רך" והמרגיע יחסית של הסם ולאופיים של משתמשיו. אלא שזה לא כך, לגמרי לא, בפרט בכל הקשור למגדלים ולסוחרים, הם לא נחמדים...

    זה לא עניין של מאבק לאומי, למרות שהזוית הזו בהחלט קיימת, העיסוק בגידול ובמסחר הסמים איננו משותף לכל הבדואים, להיפך, הקיטוב בין מגדלי וסוחרי הסמים לשומרי החוק גורם לנזקים פנימיים גדולים גם לחברה הבדואית שסובלת מקיטוב כלכלי גובר  ומהתנהגותם שלוחת הרסן של העבריינים.

    יחד עם הקנאביס מגיעות גם הגניבות החקלאיות, וציד חיות הבר וככל שנוגע הדבר לנו, תושבי הערבה - המשוואה פשוטה, ככל שיגדל מספרן של החממות וירבו מגדלי הקנאביס ייפגע הבטחון האישי שלנו. איתור שדות הקנאביס, דיווח למשטרה ודחיקת המגדלים והסוחרים משטחי הערבה היא משימה חשובה ואני מקווה מאוד שגם המשטרה תתייחס אליה בחשיבות הראויה.

    זיהוי חממות קנאביס שנבנות בעומק השטח ומוסוות היטב, איננו פשוט והוא מצריך ערנות ותשומת לב לכמה פרטים וכמה כללים עיקריים:

    • ערנות: הכלל הזה נכון בכלל לגבי כל מי שנמצא בשטח אבל, למרות שמרביתם של מגדלי הקנאביס הם אנשי שטח מנוסים, אף אחד איננו חסין מטעויות, תשומת לב לגניבות ציוד (גם פעוטות) בשדות, תנועה יוצאת דופן של אנשים ורכבים, מצבורי אשפה (בעיקר בקבוקי קוקה קולה משום מה) ולהפרת פני השטח, רלוונטית במיוחד בימים אלו.
    • ציוד חקלאי: מכל סוג – צינורות טיפטוף, מיכלי דשן ומים, רשתות, ארגזי קטיף ועגלות הדליה, גם הטובים שבאנשי השטח הבדואים אינם מקפידים מספיק על הסוואת הציוד שרובו ככולו גנוב וציוד מן הסוג הזה מעיד בדרך כלל על נוכחותם של מגדלי הקנאביס.

    חממות קאנביס בצפון הערבה

    חממות קנאביס בצפון הערבה, במעלה הערוץ מימין ניתן לראות את בריכות המים שהוסוו גם הן
     

    • קוליסים: מגדלי הקנאביס עורכים בדרך כלל לא מעט סיורי שטח לפני שהם מחליטים היכן להקים חממה ואת סימני גלגליהם וגלגלי הטנדרים שמובילים את המים לחממות ניתן למצוא בקלות יחסית, בדרך כלל במעלה הערוצים וסמוך למצוקים או מפלים (אליהם משעינים ומעגנים את דופן החממה)
    • צבע וצללית המבנה: את חממות הקנאביס שנבנות על פי רוב משלד ברזל פשוט ומחופות ברשת חרקים ניתן לראות בעין מיומנת גם ממרחקים, המפתח הוא צלליתן המרובעת וצבען הלבן של הרשתות בו ניתן להבחין גם אם הן נצבעות בצבע צהוב או אפרפר

    חממה מוסוות

    חממת קנאביס שנבנתה בתוך ערוץ בצפון הערבה
     
    • מצלמות: חלק מן החממות מוקפות בזירות של מצלמות שטח עם פאנל סולארי גדול למדי שניתן להבחין בו גם אם הולכים רק בקרבת המבנים בטרם מבחינים בהם. במקרה שמבחינים במצלמה יש לקחת בחשבון שהצילומים מגיעים בדרך כלל באונליין למגדלים.

    מצלמות ופאנלים סולארים

    מצלמות משדרות ופאנל סולארי שהוסוו והוצבו סביב חממה בנחל מזר

    יהיו שיאמרו שהסתובבות סמוך לחממות הקנאביס איננה מעשה נבון, הם צודקים כמובן ועדיף תמיד לא להסתבך עם האנשים בג'יפים השחורים – אלו הם עבריינים לכל דבר ועניין. חודשי האביב של שנת 2020 עם הגבלות הקורונה הביאו איתן גידול דרמטי בפעילות העבריינים בערבה ודוגמית ממה שחשים תושבי רמת הנגב כבר שנים רבות. אלא שהאדמות האלו הן החצר האחורית שלנו, אדמות חיינו, ואם נאבד אותן לסוחרי ומגדלי הסמים נאבד את הבית. צריך להיות זהירים אך אסור לוותר. כדי לחיות בשלווה ובביטחון בארץ צריך להתהלך בה בלי חשש, לאהוב אותה ולרצות בה.


    לפני כמעט ארבעים שנה כתב יורם טהר לב את המילים האלו שנשמעות גם היום רלוונטיות, אם גם מעט תמימות (אז עוד היו אלו הקבלנים והסוחרים):

    את ארץ ישראל אשר היתה שלנו

    לקחו הקבלנים, קנו המתווכים,

    לקחו לנו אותה כמה רוכלי סידקית

    וקבלני עפר וסוחרי שטיחים…
     

    היום אני נדהם לראות איך סוחריה

    מוכרים בשוק את כל דיבשה וחלבה

    כמו בין זיכרונות אני בין ארגזיה

    עוד מחטט למצוא עגבניה טובה...
     

    אני רוצה לצעוק אני רוצה לקרוא לה

    לארץ ישראל: נשארת אהובתי!

    אם את רוצה לחיות, אם את רוצה לברוח

    אם את רוצה לחזור - אז קחי אותי!


     


תגובות

התחברו על מנת לפרסם תגובה
תגובתך התקבלה בהצלחה!