דלג לתוכן העמוד

שיבת התמר / רועי גלילי

  •  

    כתב: רועי גלילי, עידן

    בראשית חודש ספטמבר 2020, הגיעה רחל גולן, נכדתו של בנציון ישראלי "אבי קבוצת כנרת",  לסיור בערבה התיכונה ובמועצה האזורית אילות.
    ביקורה של רחל והמפגשים עם התמרנים בערבה אורגנו על ידי הילה אלבז ודפנה הררי והיוו תחנה נוספת במסעה להנצחת זכרו של סבא שלה וסיפור שיבת התמר כענף חקלאי לארץ.


    קסם על ים כנרת

    יותר משבעים שנה חלפו, אבל גם היום כשהיא בת למעלה משמונים, זוכרת רחל גולן את לילות הקיץ החמים על חוף הכנרת ואת הידיעה הזו שהפציעה אל תודעתה הצעירה באותם ימים רחוקים וליוותה אותה מאז כל חייה, זו תחושת השייכות האקסלוסיבית שמלווה את כחולי הדם ובני האצולה.

    רוח של ערב הייתה מזדחלת מן האגם, מתגנבת בין העצים ומצננת את האויר הלוהט, את המיטות היו מוציאים מחדרי הילדים ונרדמים מתחת לשמים זרועי כוכבים.

    באחת עשרה בדיוק הסתיימו שידורי הרדיו ואז הוא היה מופיע, סבא שלה, הסבא הכי הכי, סבא בנציון עם השפם הלבן והידיים הטובות שפיזרו ברכות על כל הילדים שהשינה כבר ליטפה והרגיעה, כמו הפיה הטובה מהאגדות. והיא שהיתה נשארת ערה ידעה, שהוא חזר מכל המסעות חובקי העשייה והעולם שלו ולרגע אחד קצר הוא היה רק שלה ולליבה התגנבה תחושת שייכות וחמימות נעימה וגאווה שתישאר שם לתמיד. 

     

    לינה משותפת. באדיבות רינת רוזנברג

    לינה משותפת בקיבוץ באדיבות רינת רוזנברג

    בן ציון וחיה ישראלי

     

     

    שיחה עם רחל גולן, נכדתם של חיה ובנציון ישראלי היא הצצה אל ליבו של האתוס הציוני, אל קבוצת כנרת של שנות השלושים הארבעים והחמישים, אל ראשית החקלאות בעידן המודרני ואל האבות המייסדים, גיבורי העלייה השנייה כפי שהספיקה לפגוש אותם בילדותה, כפי שהיו באמת - אנשי מעש, אידיאליסטים, קמצנים ברגשות, קשוחים ומאופקים אל ילדיהם וזה לזה.

    בנציון ישראלי סבא של רחל קורץ מן החומר ממנו נוצרות אגדות, "אם בן ציון רוצה משהו - הוא יקרה" אמר בן גוריון. ובנציון הקים את קבוצת כנרת, את מכללת אהלו, את ה"משביר המרכזי", את פלוגת הח"יש בעמק הירדן ועוד ועוד, אבל מכל המבצעים והחלומות שהגשים, היה מבצע שיבת התמר הגדול מכולם. ודווקא לפרויקט הזה, הממלכתי, הציוני כל כך, מספרת רחל, יש שורשים אישיים מאוד, ביוגרפיים, שנטועים עמוק עמוק בפצע הכי מדמם של דגניה וקבוצת כנרת, פצע שכמו אגדה תנ"כית הולך עם הזכרון ההיסטורי של התקופה המכוננת הזו, אפל וחסר תקנה.

     

     

     

     

     

     

     

    בנציון וחיה ישראלי
    ארכיון 'ביתמונה', מתוך אלבום 'בן-ציון ישראלי'

    רחל

    "וכי תבוא לבקרני, כי בקור-חולים מצוה היא... כתבתי שיר. ולך השיר, בן ציון, כי היית חלק בלתי נפרד בשמחת-זכרונות הנוגה שעטפתני" במילות התחינה שוברות הלב האלו פנתה רחל המשוררת לבנציון בשנת 1925 כששהתה בצפת, חולת שחפת, אכולת געגועים ובודדה. אבל בנציון לא ענה ולא ביקר את רחל שהייתה ידידתו (עוד מפגישתם ברחובות ומן השנים בהן שהתה ב"חוות העלמות" בכנרת), עד יום מותה (בשנת 1931).  ההתנכרות הזו פגעה ברחל עד עמקי נשמתה וב-1930 כשנה לפני מותה כתבה לחיה רעייתו של בנציון, (איתה שמרה על קשר) " ולאיש הקרוי בנציון ישראלי שלפנים היה חבר לי ועתה מתנכר לי, תמסרי בכל זאת, דרישת שלום ממני... ושלום לכנרת שלי – "הוי כנרת שלי".

    פרשת גירושה של רחל מדגניה וההתנכרות אליה לאחר שחלתה בשחפת הציפה רגשות אשמה בקרב רבים מחברי דגניה וכנרת ולא נתנה מנוח, כך סיפרה לימים חיה.
    הדברים ידועים ואכן גם מקץ שנים רבות הסיפור הזה מטריד ומקומם, ואולם השיפוטיות הזו איננה במקומה, כך נדמה לי, היו אלו אנשים אחרים ותקופה אחרת ורק הלב, הלב הולך איתה עם המשוררת הרגישה, המגורשת, אשה של מילים בקרב אנשי מעש קשוחים.

    וגם בנציון נשא את הדבר הזה בליבו. 

    חודשיים לאחר מותה יזם את ההחלטה להקים בכנרת מטע אם לזכרה של רחל ממנו יופצו חוטרים לכל רחבי הארץ "כוונת החברים הייתה לקשור את זכרה של רחל בשיבתו של העץ הזה לארץ" כך כתב לימים (בלשון רבים כמקובל…).

    ב-1933 יצא למסעו הראשון ועד יום מותו מקץ עשרים ואחת שנה, הקדיש את חייו להשבת התמרים לארץ. לבדו יצא למסעותיו הראשונים ברחבי המזרח התיכון ואין לדעת מה עלה בדעתו אבל בערבים הארוכים במדבר הערבי, או על גדות נהר החידקל בבגדד אפשר שדמותה של רחל הייתה מופיעה אליו מנגד והוא היה מדבר אליה, מספר ומסביר ומשהו ממשא האשמה הוקל לו.

     

    מעט לפני מותה כתבה רחל את השורות האלו המצמררות: "קולך לחש: עמדי מנגד/ נטיתי ראש ואעבור./ צחקה כנרת בדמי-שקט/ אל מול תוגת הבור".

    מודעת אבל - רחל

    מתוך ארכיון "דבר" הספרייה הלאומית

    שיבת התמר

    המסע להשבת התמר נתפר על פי מידותיו הגדולות של בנציון: מבצע נועז, עתיר לוגיסטיקה, מאמץ וסיכונים שהצריך את כל הניסיון, החזון והעקשנות שאיפיינו את אישיותו. במהלך מסעותיו בין השנים 1933-1938 סרק את המזרח התיכון לאורכו ולרוחבו יצר קשרי ידידות עמוקים עם אנשי הקהילות היהודיות בעיראק, איראן ומצרים התידד עם תמרנים, שיחד אנשי ממשל, הסתכן, חלה בקדחת ולעולם לא נפל ברוחו. לשמונה מסעות הירואיים יצא ומהם היה שב תמיד לכנרת מתייעץ עם ידידו ושותפו האגרונום שמואל סטולר (לימים חתן פרס ישראל). בנציון איתר ושלח ארצה אלפי חוטרי דקלים שנשתלו בעמק הירדן ולחופי הכנרת.

    לאחר תום מלחמת העצמאות תר בנציון את הארץ הצעירה ולנגד עיניו חזון הפרחת השממה של בן גוריון וכך, בחושים של חקלאי ובאינטואיציה של נביא הגיע אל הערבה וראה אותה בעיני רוחו עטורה במטעי תמרים. בן למעלה משישים היה, נחוש ושאפתן יותר מאי פעם, הוא קשר קשרים עם דב יוסף שהיה שר הפיתוח וחבר לשאול אביגור ראש המוסד לעלייה ב' וליאני אבידוב איש המוסד רב המעללים וביחד רקמו לפרטי פרטיו רעיון מורכב ושאפתני למשלוח שלושים אלף חוטרים משובחים מאיראן לארץ. מעט לפני שהבשיל והתממש הרעיון חזר בנציון לארץ וניספה באופן טראגי באסון התעופה שאירע בעצרת הזיכרון בקיבוץ מעגן ביולי 1954.
    את המבצע הגדול ואת חלום חייו השלים כשנה לאחר מכן יאני אבידוב שהשיט ארצה כ75,000 חוטרי תמרים. במברק ששלח לידידיו כתב: "מסרו לדוד משדה-בוקר, מילאתי המשימה שציווה בן-ציון"

    רחל גולן

    צילום: עפרי גלילי 

     

    שומרת החותם

    ב1939 נולדה רחל  נכדתם הבכורה של חיה ובנציון בת לעמליה וישראל ונקראה על שמה של המשוררת המנוחה (תמר היה השם שיועד לה אך שבועיים לפני שנולדה, נולדה בכנרת ילדה אחרת שנקראה תמר ושתי ילדות עם אותו שם באותה הקבוצה היה דבר שלא יעלה על הדעת...) ועד מהרה נוספו לה אחים ובני דודים ועשרים בני דודים מנה שבט ישראלי בכנרת. בנעוריה ניהלו עדיין האבות המייסדים את כנרת (שהקפידה להקרא קבוצה ולא קיבוץ) ו"הנפילים היו בארץ", סבתה - סבתא חיה הדבוראית המיתולוגית של כנרת הייתה אשה קשה וחזקה ורק בנכד העשירי הרשתה לעצמה לנשק את צאצאיה, זוכרת רחל.
    את אסון מעגן היא זוכרת היטב וגם את הפצע הגדול שהשאירה לכתו של סבא.
    אפשר שהיה זה כובד משקלה של ההיסטוריה המשפחתית המחייבת ואפשר שהיו אלו נסיבות החיים, אבל מעט אחרי הצבא עזבה רחל את כנרת, החיים נשאו אותה למחוזות אחרים ואת הסיפור המשפחתי הותירה מאחוריה.

    אבל לגורל תכניות משלו, יום אחד באמצע העשור השישי לחייה, שנים רבות אחר הדברים האלו, נתבקשה רחל לספר את סיפורה המשפחתי והזכרונות שבו והציפו ורחל חשה פתאום שמשהו בוער בה, חדורת תחושת שליחות שבה נכדתו הבכורה של בנציון אל סיפור חייו של סבא, לברר להזכיר ולספר ומקץ שנים רבות היתה הילדה מכנרת  לשומרת החותם של עלילות שיבת התמר.

    ושוב שקד הגורל על מלאכתו, קשר חוטים בלתי נראים ושיבץ גורלות אדם, חברה משותפת קישרה את רחל אל הילה ואיציק אלבז ממושב חצבה שגם הם כמו סבה וסבתה של רחל קשרו את חייהם אל קסמם המתוק של הדבש והתמרים (אך בסדר הפוך: היא תמרנית והוא דבוראי) וקצת כמו סבה וסבתה של רחל בכנרת, הלכו הילה ואיציק אחר הלב, בחרו להם בנעוריהם את נופי המדבר למולדת וחיו תמיד בעולמות התוכן של שימור הזיכרון.  הקליק היה מיידי והילה היא שקישרה את רחל אל חיינו כאן ואל התמרנות המודרנית בערבה וכמו רחל דחפה לשמר ולתעד - הזיכרון מתפוגג.

    הילה רחל וסירוואד על האפרון

    הילה, רחל וווי על האפרון
    צילום: עפרי גלילי 

    ביום לוהט של אמצע ספטמבר הגיעה רחל לחצבה ומשימה להשלים יש לה- לא החום ולא החשש מפני הקורונה ירתיעו אותה. 
    היא ביקרה את מטעי התמרים בערבה התיכונה ובערבה הדרומית, פגשה את התמרנים, הצטלמה ובעיקר שקדה על הנחלת הסיפור והזיכרון. משהו חגיגי ודחוף היה בו בביקור הזה, והרבה מעגלי זכרון נסגרו ונפתחו.
    סיפור שיבת התמר הוא בעיקר סיפורה של ההתיישבות העובדת ושל האנשים שבאו לארץ לא זרועה, בחרו לעצמם מולדת ובנו אותה. סיפור שיש בו שכול וכאב וגם חסד ותחייה, סיפורה של רחל המשוררת שראתה על חוף הכנרת "דקל שפל צמרת", סיפורן של משפחות ישראלי ברנשטיין וסטולר מכנרת (נכדתו של שמואל סטולר חיה ביטבתה), סיפורה של משפחת אבידוב מנהלל וסיפוריהם של ראשוני יטבתה ואילות, עין יהב וחצבה החלוצים המודרניים, תקצר היריעה מלספר על כולם. חוליות בשרשרת.

    יותר ממאה שנים חלפו מאז הגיעו חלוצי העלייה השנייה לארץ להגשים חלום ולסלול דרך, שמונים ותשע שנים חלפו מאז נפטרה רחל, שישים ושש שנים מאז נפטר בן ציון ישראלי. מקץ שנים רבות מוסיף צילם הגדול של האבות המייסדים ללוות את סיפור חיינו, חוטים דקים וחזקים קושרים את חלומותיהם אהבותיהם ואכזבותיהם של חלוצי העלייה השנייה למה שנבנה כאן מאז הגיעו מארצות זרות ורחוקות בראשית המאה שעברה אל ארץ התמר.

     

    בסוף הקיץ של שנת 2020 נכתבים הדברים האלו, בעולם מוכה מגיפה חששות ואי וודאות, בין מטעי התמרים שמכסים את אדמת המדבר מאופק עד אופק.
    נדמה לפעמים שהגענו אל סוף החזון  ושאלות חדשות צצות: כבר לא "למה קראתם לי חופי הפלא?" ו"למה דווקא כאן?", אלא: מי אנחנו? מה צופן העתיד ולאן מובילה הדרך?

    "סוֹף אֵין לַדֶּרֶךְ הַזֹּאת הָעוֹלָה" כתב אלתרמן "סוֹפֵי הַדְּרָכִים הֵמָּה רַק גַּעֲגוּעַ." - עוד גדיד תם, ברהי, דקל נור ומג'הול, בעיתם פורחים החצבים והחסידות מוסיפות לנדוד בסופו של הקיץ כמו ראשוני דגניה וכנרת מארצות הצפון אל המרחקים ואל העתיד שמחכה להן. וצמרות הדקלים מתנדנדות ברוחות הערב, שורקות את מנגינת הסתיו, מנגינת חיינו, רוחשות געגוע, צופנות סוד.

     

     

     

     

     

    דקל שפל צמרת / נגה גלילי

    דקל שפל צמרת - יוחאי לוי


    הכתבה פורסמה לראשונה בעיתון ערבות מס' 91, אוקטובר 2020>>


תגובות

התחברו על מנת לפרסם תגובה
תגובתך התקבלה בהצלחה!