כתב: רועי גלילי, עידן
יום אחד, בראשית החורף הקפוא של שנת 1917, בסופה של מלחמת העולם הראשונה, הבינו הגנרלים העותמאנים, כך מספרת המעשייה, שהמלחמה הוכרעה והנה הקיץ הקץ על ארבע מאות שנות שלטונם בארץ ישראל. לכן, מיהרו להבריח את אוצר הזהב שנועד לתשלום משכורות החיילים, בכרכרה רתומה לסוס, או על גבו של גמל, או או שמא בקרון רכבת (יש שפע של גרסאות). אלא שהבריטים הקדימו להגיע ועל כן החביאו החיילים התורכים את מטמון הזהב תחת רצפתה של כנסייה, או סלע, או אולי עץ גדול...
אנשים אוהבים מטמונים וגם סיפור טוב והרבה קונים היו לו לסיפור הזה שמעט עובדות יש בו והרבה גירסאות מתובלות בדימיון מזרחי. שפע מפות "אוצר" הגיעו ארצה בשנים האחרונות מתורכיה, ירדן ומקומות נוספים והוסיפו נדבך חדש של פנטזיה וונדליזם לתופעה העתיקה של שוד העתיקות: עצים נעקרו, כנסיות עתיקות ותילים קדומים נחפרו בידיים גסות. היו שטענו שהאוצר נמצא ליד באר שבע, אחרים אמרו בכנרת וגם מקומה של הערבה לא נפקד מסיפורי המעשיות שפומפמו היטב על ידי סוחרי עתיקות וסתם נוכלים.
וונדליזם
חפירתם של הארכאולוגים קובי ורדי ופראן בורל (הספרדי) בנחל אפעה, סמוך לתשלובת מפעלי רותם, היא אחת החפירות המעניינות שנערכו בנגב בשנים האחרונות.
בחפירה שנערכת כבר ארבע עונות - משנת 2016, חשפו החוקרים מספר מבנים של ציידים לקטים ומאסף מרשים מאוד של כלי אבן מן התקופה הקרויה במחקר "נאולית קדם קראמי ב'" - PPNB) כ-9500 שנה לפני זמננו). גולת הכותרת של החפירה הייתה הארכיטקטורה - מבנים גדולים יחסית ומורכבים, חלקם מטויחים, מדופנים חומות אבן כפולות ומתקנים נוספים שפשרם איננו ידוע עדיין.
ארכיטקטורה מורכבת באתר נחל אפעה (צילום: רועי גלילי).
כשהגיעו החוקרים בראשית העונה השנייה לאתר, מצאו למרבה האכזבה ששקי החול שבהם כיסו אותו, נעלמו ותחתם נחפר באתים ובמכושים ובידיים גסות בור גדול ומכוער שפגע אנושות בממצאים. מאחר שהשתתפתי בחפירה והייתי שותף לתגליות ולהתרגשות שבצידן, פניתי חדור שליחות אל הבדואים המתגוררים בסביבותיו של האתר. קיוויתי להבהיר להם שמדובר באתר עתיק מאוד ואת אוצר הפחה התורכי אין סיכוי למצוא בו ורציתי לגייס אותם לשמירת האתר. הם הסכימו איתי הנהנו בנימוס אבל ביני לביני לא השתכנעתי שהמסר עבר. מכל מקום בראשית עונת החפירות השלישית שוב נשדד האתר בברוטליות ושני רועים שעברו ליד האתר בדרך מקרה סיפרו לקובי שהם יודעים מה הוא מחפש... אבל מישהו (לא ידוע), כבר חיפש ומצא, ממש שם, שק מטבעות זהב...
כשנה אחר הדברים האלו הגיעו אל האתר הנדיר בפעם הרביעית והאלימה מכולם וונדליסטים מצוידים במחפרון, שדדו וחפרו אותו תוך שהם מסבים נזק בלתי הפיך למבנים שעמדו אלפי שנים בתלאות הזמן ולממצאים עתיקים ונדירים.
האתר באפעה אחרי השוד (באדיבות קובי ורדי רשות העתיקות).
באותם הימים בערך, הבחינו עמרי ועודד שקותאי חדי העין מצופר, ברכב שמרבה להסתובב באופן מאוד לא ברור ליד תל המצודה במואה (אורחן מור). כמה ימים הם עקבו אחריו עד שלבסוף גילו לתדהמתם שהברנש הספיק לחפור במאוזן מדופן התל אל מרכזו והגיע כבר עד מתחת לשער המצודה. החפירה הייתה חשאית ומקצועית: את החומר מן החפירה ואת פתח המנהרה, הסליק הפרחח היטב, אך מוזר במיוחד היה מיקום החפירה שהעיד על תכנית סדורה וכוונה ברורה להגיע אל מרכז התל ממש, מבלי להתגלות. קצת לאחר מכן נחפר בלילה אחד, בעין חצבה, ממש למרגלותיו של עץ השיזף הגדול בור בגודל של 2*2*2 וגם במקרה הזה הסגיר אופן החפירה "מידע מודיעיני" מן הסוג שמספקות "מפות האוצר" הידועות לשמצה. לימים לכדו פקחי הרט"ג את אותו הבנדיט, בדואי מרהט, בעת שניסה לנהל חפירת שוד נוספת במצד סיף ולקחו אותו לחקירה, החקירה לא העלתה תוצאות חד משמעיות אבל גיא פיטוסי פקח שוד העתיקות ברשות העתיקות סבור שהמעשייה על האוצר התורכי והתעשייה שהתפתחה סביבה היא המניע לכל העניין הזה.
שוד במצד סיף צילם: רועי גלילי
כאן יא מא כאן (ערבית – היה או לא היה)
מעשייה אחרת מסופרת כבר שנים רבות בקרב הבדואים ועל פיה חילק וקבר עבדו (עבדת) מלך הנבטים לפני מותו, את אוצרותיו ברחבי הנגב. גם לסיפור הזה, הבדואי, היו השלכות חמורות על אתרים ארכיאולוגיים שנשדדו ברחבי הנגב ולא מזמן פגשתי בדואי שסיפר לי ברצינות תהומית, שזקן אחד שאיש איננו יודע מיהו, שומר עדיין עימו את סוד מקומו של האוצר הנבטי ועד שיתרצה ויספר – צריך לחפש...
אבל האמת היא שמרבית השודדים אינם זקוקים לסיפור. חלק מן השודדים, בעיקר שודדי הקברים, הם ארכיאולוגים מפוספסים ויודעים היטב היכן לחפור, למצוא ולחמוס את שכיות החמדה ומנחות הקבורה שקברו אנשים במהלך ההיסטוריה עם יקיריהם, אך אחרים הם פתאים שהולכו שולל או סתם סקרנים. מכל מקום זהו עוד פן עצוב ומדכא של אובדן המשילות של המדינה באזורי השוליים ובעיקר בנגב.
חפירות שוד ברגמים (טומולי) ברמת תמר (סוף עליות סדום צילום רועי גלילי)
נזקן של כל החפירות האלו הוא עצום, לא רק בגלל שוד הממצאים עצמם, אלא גם בגלל שהם הופכים על פניהם את החתכים ופוגעים באופן חסר תקנה בהבנת התמונה הארכיאולוגית. זה גם המקום לייחד כמה מילים לנזק שנגרם מאיסוף וליקוט עתיקות וכמה מן ההיבטים השליליים של ההרגל הפגום הזה: איסוף עתיקות הוא בלתי חוקי, החוק הישראלי מגדיר פריטים בני למעלה משלוש מאות שנה כעתיקות וזוהי הגדרה שרירותית שלא זה המקום לעסוק בסיבותיה (ההגדרה הזו מחריגה אגב את ה"אוצר התורכי" מכלל העתיקות כך שלמחפשי האוצרות, אם לא ישמידו אתרים ארכיאולוגיים בדרכם, יש עדיין תקווה). מבחינה מחקרית, ממצאים שנעקרים מן ההקשרים הגיאוגרפיים והכרונולוגיים שלהם הם כמעט חסרי ערך, בסקר או בחפירה ארכיאולוגית, נאספים נתונים רבים שלא ניתן לשחזר - ולעובדות כמו מיקום מדויק, מנח הממצאים (ארטיקולציה בסלנג הארכיאולוגי) והגובה בו נמצאו יש חשיבות עליונה.
וגם היבט מוסרי יש לו לנושא הזה, אוצרותיה של הארץ אינם שייכים לאדם פרטי, הם שייכים לציבור, למחקר ולדורות הבאים.
מטבעות כלי צור וקנקנים עתיקים הם פריטים שקשה לעמוד בפני קסמם, אבל כמו ההוביט שנלחם בתשוקתו אל הטבעת, אפשר להצליח. ואם חפץ מישהו להביא מתנה לאהוביו, יתכבד ויסתפק באופציה הקלאסית והמיושנת, כמו שכתבה פעם משוררת אחת חכמה:
האדמה והשמיים נשארים כאן לעולם
על כן אסור לתת אותם במתנה.
אבל תוכל לתת לי פרח,
אם תרצה לתת לי פרח,
ותוכל לגעת בי בשתי ידיים
שנולדו מאדמה.
שיר במתנה / תרצה אתר
על הידע שחלקו עימי ועל מסירותם בהגנה על אוצרות העבר אני מבקש להודות לעמרי שקותאי מצופר, לד"ר קובי ורדי ולגיא פיטוסי מרשות העתיקות.
הכתבה פורסמה לראשונה בעיתון ערבות מס' 77, מאי 2018>>
תגובות