דקליות מומלחות ואחרוני התמרים בעין צין
כתב: רועי גלילי, עידן
מפגש בגליל
על השלוחה התלולה שמשתפלת מראשו של הר כנען לנחל ראש פינה שרקו רוחות הקיץ. אל נופי העמק הביט אהרון אהרונסון, שם, בין שיחי הטיון הדביק, רעדו דקיקות שיבולי הבר וליבו עלה על גדותיו.
האגרונום הצעיר הכיר היטב את מראן של השיבולים האלו: כבר באמצע המאה ה-19 אסף הבוטנאי האוסטרי תיאודור קוטשי (Karl Georg Theodor Kotschy) כמה שיבולים לאוספיו ומאז חיפשו החוקרים אחר הצמח עצמו בסביבתו הטבעית. באותו רגע דרמטי, באמצע הקיץ של שנת 1906, כשהתבונן באיורים ששלף מתיקו, ידע אהרון שמסע החיפושים הארוך שלו ושל חוקרים רבים נוספים, מסע שארך למעלה משישים שנה והתנהל בכל רחבי המזרח התיכון הגיע לקיצו. ואכן חשיבותו של הגילוי הזה למחקר הטהור ולפיתוח האגרונומי של זני החיטה הייתה גדולה כל כך שהיא מוסיפה להשפיע על עולם האגרונומיה גם בימים אלו.
אבל לא רק גאווה מקצועית טהורה געשה בנשמתו באותו מפגש גורלי, כך נדמה לי: החיטה הזו, "אם החיטה", אימם והורתם של זני החיטה המודרניים, שבויתה על ידי ראשוני החקלאים לפני למעלה מארבע עשר אלף שנה וכילכלה אלפי שנים את חברות האדם, חיכתה שם בביישנות על מדרונותיו של נחל ראש פינה, דווקא לו, לאגרונום העברי, בן לחלוצי העלייה הראשונה ששבו מן הגולה.
מן הבחינה הזו הייתה בו במפגש על אדמת הטרשים של הגליל גם סגירת מעגל היסטורית ובגאולתה של "אם החיטה" מתהום הנשייה, התגלמה שוב ה"ברית" בין בניה של הארץ.
אהרון אהרונסון
ברית עולם (?)
דרך מקורית לבחון את הברית הזו שבין בני האדם וזני החיטה הציג לאחרונה ההיסטוריון יובל נח הררי שהציע שאולי דווקא החיטה היא ש"בחרה ובייתה" את בני האדם ובעזרת תכונותיה "הפעילה אותם" לבחור בה משפע מיני הצומח, ולהפוך לסוכני ההפצה שלה בדרך ל"כיבוש" העולם העתיק.
אלא שהסימטריה המטפורית הזו ביחסי האדם והחיטה איננה מדוייקת: "אם החיטה" (חיטת אֶמֶר), אותו זן חיטה שנבחר על ידי החקלאים הקדומים לגידול, הצטיינה בתכונה מיוחדת והיא שהפכה אותה לאטרקטיבית כל כך: בשונה ממרבית מיני הדגנים, שבהם נפרדו הגרעינים בקלות מהגבעול והתפזרו ברוח, נטו גרעיני חיטת האֶמֶר להישאר על הגבעול וכך ניתן היה לאסוף אותם בקלות. בשביל צמח בר תכונה כזאת משולה לגזר דין מוות – ללא פיזור של הגרעינים על האדמה שסביב גבעול הצמיחה, יקטנו באופן דרמטי סיכויי ההישרדות של הזן. הנה כי כן אותה היתקלות מקרית עם בני האדם בצומת הדרכים ההיסטורית היא ש"הפגישה" את "אם החיטה" עם מציליה, אך גם יצרה תלות מוחלטת בינה לבינם, בהיעדר חקלאים שיאספו את גרעיניה ויזרעו אותם היא לא מסוגלת להתרבות.
במהלך המהפכה החקלאית נוצרו "בריתות" היסטוריות כאלו גם עם התירס (בדרום אמריקה), עם האורז (במזרח אסיה) ועם תפוחי האדמה (בדרום אמריקה ובאירופה) ו"בריתות" דומות "כרתו" בני האדם במזרח התיכון גם עם מיני צומח נוספים ובהם שבעת המינים, ככתוב: "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ" (דברים ח' ח'). את הסימביוזה שבין האדם ל"חביביו" הצמחים המבויתים ניתן לראות היטב גם באמנות, ובעיקר בציורים ובתחריטי המאה ה19 שתיארו את נופיה היפים של הארץ ובהם עיטרו טרסות האבן את הנוף הטבעי ועליהן שדות החיטה והשעורה, גפנים, זיתים ותאנים.
זיתים ושדות חיטה בגליל התחתון, סוף המאה ה-19 . מקור התמונה>>
ואולם בתהליכי הטיפוח וההשבחה של זני הצומח אבדו לימים חלק מזני המקור והוחלפו במספר מצומצם של זנים עתירי יבול ויחד איתם התרחשו תהליכים דרמטיים של צמצום העושר הגנטי.
לאיתור הזנים הקדומים יש ערך מחקרי טהור וגם ערך אגרונומי יישומי: הזנים האלו, שבהם לא בוצעו השינויים הגנטיים שהפכו אותם למוצלחים כל כך לגידול, נושאים איתם תכונות נוספות של הצמח והפרי שחלקן אבדו במהלך השנים. המגוון הגנטי שנוצר במהלך מיליוני שנים של אבולוציה ואבד בתהליכי ההשבחה, קריטי להגנה ושימור מפני פגעים עתידיים ובעשרות שנים האחרונות נעשים מאמצים למצוא, לאסוף, לאפיין גנטית ולשמר את זני המקור של מיני הצומח המבוייתים.
אם התמר
המדבר שאיתגר את יכולותיו של האדם, לא שפע מעולם במיני צומח ועל כן הייתה ה"ברית" ההיסטורית שנכרתה בין בני האדם לבין עץ התמר, עץ הפרי המדברי והשורד האולטימטיבי של בית הגידול - טבעית ומובנת מאליה.
גלעיני תמרים מעטים נתגלו כבר בתקופה הניאוליתית כ7000 שנה לפני הספירה בחפירות ארכיאולוגיות במצרים ובאיראן ואולם אלו הם תמרים שככל הנראה לוקטו מעצי בר. כמויות משמעותיות של גלעיני תמרים נמצאו באתרים ארכיאולוגיים מן התקופה הכלקוליתית המאוחרת (כ-3500-4000 שנה לפני הספירה) במסופוטמיה, בבקעת הירדן ובמדבר יהודה ומהצטברות הממצאים נראה שזוהי מסגרת הזמן והמקום שבה בויתו לראשונה תמרים במשק האדם, תוך שיתוף ידע או בתהליכים מקבילים באזורים הגיאוגרפים האלו.
מאין הגיעו התמרים?
התחקות אחר מקורם הגיאוגרפי של התמרים המבויתים סבוכה מאוד שכן התמר הוא צמח דו ביתי והמעקב מתנהל אחר שני קווי השושלת, הזכרי והנקבי. הגלעין הוא זרע שנוצר מהפרייה ועל כן מחצית מתכונותיו שייכות לצמח הנקבי ומחצית — לצמח הזכרי. ההאבקה של עץ נקבה אחד על־ידי עצי זכר שונים יכולה להניב גלעינים בכמה צורות ורק אם ההאבקה נעשית על־ידי עץ זכרי אחד יתקבלו גלעינים דומים זה לזה.
במחקר שנערך לאחרונה במו"פ ערבה דרומית התמודדו החוקרות בראשות הבוטנאית אילין סולווי עם האתגר הזה ובחנו באמצעות מחקר גנטי את מוצאם של דקלים מבויתים מחפירות ארכיאולוגיות במדבר יהודה. החוקרות הצליחו להנביט מן הגלעינים שבעה עצים בני כאלפיים שנה (!), לזהות את קווי השושלת הנקביים והזכריים ולהתחקות אחר הרצפים הגנטיים שלהם (את המתודולוגיה שתקצר היריעה מלהציג בפורמט הזה מוצגת היטב במאמר).
התגלה שהזנים מגיעים ממזרח (ערב) וגם ממערב (צפון אפריקה) ומסקנתן הייתה לפיכך, שתהליכי השבחת זנים ששיקפו קשרי מסחר והחלפת מידע חקלאי, התנהלו לאורכם ולרוחבם של מדבריות המזרח התיכון וצפון אפריקה עוד בתקופות ההלניסטית והרומית .
המחקר הזה פורץ דרך ומרחיב דימיון ואולם על מחקרי הנבטת הגלעינים הקדומים נמתחה בשנים האחרונות ביקורת בקהילייה המדעית והיא נוגעת בעיקר למתודולוגיה המחקרית ולאותנטיות של הגלעינים שנלקחו למחקר ומכל מקום נראה שבעניין הזה טרם נאמרה המילה האחרונה.
ניתוח גנטי של מוצא הליין האימהי והאבהי של שבעת העצים שהונבטו: מערב=ירוק, מזרח=כתום.
מקור התמונה>>
מחקר אחר, שהתבסס על בחינה השוואתית של גלעיני תמרים מבוייתים ותמרי בר מנאות המדבר, ערכה קבוצה של חוקרות ממכון מונפלייה למדעי האבולוציה בצרפת (Institut des Sciences de l’Evolution, Université - Montpellier).
המחקר התבצע באמצעות טכנולוגייה שמכונה מורפומטריה - מדידה מדויקת של הגלעינים ואבחון הטיפוסים השונים שלהם בסורק תלת מימדי.
לצורך מחקר כזה יש צורך בבסיס נתונים גדול : את נאות המדבר הגדולות בצפון אפריקה, בערב ובמסופוטמיה, מעטרים כבר אלפי שנים "יערות" דקלים ואכן ההנחה שמקורם של תמרי הבר הוא בעומאן שבערב היא שהדריכה את החוקרות.
תוצאות המחקר לא היו חד משמעיות אך הצביעו על אפשרות, שמקורם של הזנים המבוייתים אכן מגיע מתמרי הבר של ערב ובעיקר הבהירו שלפיענוח השאלות האלו נדרשת עבודה מחקרית והשוואתית רבה.
טיפולוגיה בסיסית ל-13 זני תמרים על בסיס אנליזה מרפומטרית של הגלעינים
מקור התמונה>>
החוקרת בלה כספי מאוניברסיטת בר אילן ערכה בעבודת הדוקטורט שלה מחקר דומה על תמרים מחפירות מצדה וגילתה זן קצר גלעין - שהוא ככל הנראה תמר בר, או אחד הזנים - הראשונים שתורבתו מתמר הבר.
גלעיני זן תמר קצר גלעין ממצדה וגלעיני תמרי בר מעין זיק (כספי 2016: 43)
ארץ התמר
האם ייתכן שמוצאו של התמר המצוי דווקא אצלנו "בקצה העולם" (!?) בהשוואות אזוריות עם השכנים ברחבי המזרח התיכון יוצאת בדרך כלל ארץ ישראל, "ארץ נוי אביונה", כשידה על התחתונה ונאות המדבר "שלנו" במדבריות דרום הלבאנט נראות - אפעס - קצת דלות ביחס לנאות המדבר הגדולות במרחב. ואולם למרבה הפלא יש חוקרים שסבורים כך: הדעה זו מתבססת בעיקר על הרקע האקלימי והגיאולוגי: במשך עידנים ארוכים, שררו במרחבי סהרה וערב תנאי אקלים טרופיים ששוליהם התפרסו עד אזור בקעת הירדן, במרחב הזה התקיימו תמרי בר מסוגים שונים, עם נסיגת הגשמים דרומה אל עבר קו המשווה, הפכו מרחבי ערב והסהרה לצחיחים, והצומח הטרופי נעלם. שרידי התקופה הזו נאחזו בקרקע, והתרכזו סביב מקורות המים: נחלים ומעיינות. שרידים אלו כללו בין היתר את גם את דקל הדום, המורינגה והרותם צמחים שמאפיינים גם הם את הערבה (!). התמר המצוי הוא אולי הבולט שבין הרליקטים (צמחים שאריים) האלו. למרות עמידותו לחום אין התמר מסוגל לשרוד ללא מקור מים קבוע, "רגליו במים וראשו בכבשן" כמאמר הפתגם וכך נותרו עצי התמרים ליד נאות המדבר, נשמרו וטופחו בידי האדם בגלל פירותיהם. ענפי תמרים מאובנים נתגלו בשנים האחרונות במשקעי נטף נחלים (טרוורטינים) ברחבי הערבה על ידי סיירי המדבר גדעון רגולסקי וליאור אנמר - ממצאים מעניינים במיוחד שיש בהם להעיד על מקורם ה"ערבתי" של תמרי הבר.
על מרכזיותם של התמרים בחייהם של שוכני הערבה עמדנו בחפירותיו של רודולף כהן באורחן מור (מואה) שבו נמצאו מאות גלעיני תמרים, בדומיננטיות ברורה על כל שאר מיני הצומח באתר ובחפירות אשפות השיירות שנערכו בשנת 2020 באתרי "דרך הבשמים". בחפירות האלו שלהן שותפים חוקרים מ אוניברסיטת חיפה, אוניברסיטת בן גוריון ורשות העתיקות נמצא שבעצי התמרים לאורך הדרך נעשה, שימוש מגוון: לבניית בתים (בעיקר תקרות), אריגת מחצלות ושזירת חוטים, בחדר שנחפר נמצאו סיבי וענפי תמרים וייתכן ששימשו לבניית רהיטים ואולי כמטאטאים ממש ככתוב: "תמרה זו אין בה פסולת, אלא תמרים לאכילה, לולבין להילול, חריות לסיכוך, סיבים לחבלים, סנסנים לכברה, שפעת קורות לקָרות בהן את הבית" (במדבר רבה ג')
קשה מאוד לפי שעה לדעת האם דקליות הבר במעיינות הערבה הן אוכלוסיות ילידיות מקומיות, או שמא הובאו עם השיירות ונוודי המדבר, כך או כך יש להן לדקליות המעטות שנותרו בערבה ערך נדיר, שרידים בודדים לתהילת ימים עברו.
קווי דמיון מובהקים נמתחים בין "אם החיטה" לבין עצי התמר ובין ה"בריתות ההיסטוריות" שנכרתו במהלך התפתחות הציוויליזציה בין בני האדם לבין מיני הצומח האלו, שליוו אותם במסעותיהם בארץ הנושבת ובמדבר.
בתמונה נאת המדבר פיראן למרגלות ג'בל סירבל בסיני 1877 .(ציור של J.D. Woodward )
כמו החיטה ש"כיכבה" באמנות הציורים הארץ ישראלית הקדומה היה התמר לסמלו המובהק של המדבר באמנות החזותית.
חורבן
בדומה ל"אם החיטה" נזנחו לימים "אימהות" תמרי הבר ואבדו בתהום הנשייה. לא זאת אף זאת: במקביל לשגשוגן של תרבויות האדם בדורות האחרונים התרחשה למרבה הצער קריסה באוכלוסיית תמרי הבר בכל המרחב המדברי. את התופעה העצובה הזו לא ניתן לתלות בגורם יחיד כדוגמת: שאיבת יתר, בנייה או פעילות תעשייתית ואולם מכנה משותף יש לכל המקרים האלו שבהם נפגעו באופן אנוש תמרי הבר והוא התעצמותה של פעילות אנושית שאינה בת קיימא. כיום יש בשרידיהם של מעיינות הערבה התיכונה שלאורך "ציר המעיינות" רק תמרים בודדים, סימני עקה נצפו לאחרונה בתמרים שבמלחת יטבתה ובמלחות כיכר סדום ואפילו בסיני גוועות חורשות הדקלים הענקיות בעין פורטגה ועין אום אחמד.
מקוממת במיוחד היא הפגיעה האנושה במה שהיה "ג'ונגל" עצי התמר הגדול בארץ בנאות המדבר עין צין ועין עקרבים. מימיהם של המעיינות האלו שייכים לאופק הידרולוגי של מים מתחדשים שדווקא הוא לא נפגע משאיבת יתר ודווקא המעיינות המבודדים האלו הורעלו והומלחו בשפכי מפעלי הפוספטים שהחריבו אותם בארבעים השנים האחרונות וכיום נותרו בהם רק עצים בודדים.
פרוייקט הצלת תמרי המעיינות
במשקפי הארכיאולוגיה מדהימה ומפחידה היא השפעת האדם על התהליכים האלו שהתרחשו בעבר במשך עידני זמן ארוכים ואילו היום הם מתרחשים בטווחי זמן של דורות בודדים. בהיבט הזה יש לחיפוש אחר זני המקור, ידידיו הקדומים של האדם, משום סגירת מעגל, ביטוי למחוייבות האדם לסביבת חייו וערך סמלי ומוסרי גם מעבר לחשיבותו היישומית.
על רקע תחושות הדחיפות הזו החל בשנה האחרונה לקרום עור וגידים פרויקט הצלת תמרי המעיינות במספר חזיתות:
- תיעוד וניטור התמרים החיים ומצבם כיום.
- הצלה ושימור של חומר גנטי - עלים וגלעינים בתחילה, חוטרים ותרביות רקמה בהמשך.
- מחקר השוואתי גנטי ומורפולוגי של תמרי המעיינות.
- השקיה וטיפול ב"שארית הפליטה" תמרי המעיינות ששרדו.
לפי שעה שותפים לפרוייקט מו"פ ערבה תיכונה, רט"ג, קק"ל, תמרנים, תיירנים, חובבי טבע וחוקרים מאוניברסיטת חיפה, מכון וולקני ובנק הגנים בוולקני. להשתתפות פעילה של הקהילה יש תפקיד מפתח בפרוייקט הזה מכיוון שהוא מצריך משאבים רבים אבל גם משום שבמהותו זהו פרוייקט שראוי שיהיה של כולנו: ברכה מועטה ורעה רבה הביא איתו, האדם שהשתלט על המדבר בדורות האחרונים, הצלת תמרי המעיינות היא מעשה חסד מתבקש במציאות החיים הזו וב"קדנציה" שלנו ממש.
באחד מלילות הסתיו, מספרת אגדה יהודית, צעד רבי ישראל מסלנטא ברחובותיו החשוכים של השטעטל כשלפתע ראה אור רועד מבליח בין הבתים. הלך הרב בעקבות האור והגיע לבית דל, רכון על מלאכתו ישב שם סנדלר זקן ותיקן נעל לאורו של נר דועך.
"כבר לילה, מדוע אינך חדל ממלאכתך?" שאל הרב,
"כל עוד הנר דולק" ענה לו הסנדלר "ניתן לתקן" והרב הבין לפתע ששמע חוכמה גדולה.
המשל היפה הזה ,שמדבר כדרכן של מעשיות יהודיות על "תיקון הלב", מתאר באופן מדויק את מצבם של תמרי המעיינות. רק דקליות מעטות נותרו לאורך הערבה, בקושי רב הן שורדות "לאורו הדועך של הנר", הן מומלחות ומיובשות אך הן חיות עדיין.
לא מאוחר. כל עוד דולק הנר, ניתן לתקן.
דקלים שורדים בעין ימלוח ממערב לעידן
דקלים שורדים במעין עין וויבה ליד ספיר
עין וייבה 1839, רובינסון. מקור התמונה>>
על הידע הרב שחלקו איתי ועזרתם בהכנת הכתבה אני מבקש להודות לפרופסור גיא ברעוז מאוניברסיטת חיפה ולרוני סיבוני.
מתנדבים ומתעניינים בסיוע בפרוייקט מוזמנים ליצור קשר עם הילה אלבז מחצבה 052-8804033
הצילומים בכתבה: רועי גלילי
תגובות