כתב: רועי גלילי, עידן
השנים 1838 ו1839 היו שנים דרמטיות בהיסטוריה של הנגב והערבה, האזור שנשכח מלב למשך מאות שנים ורק בדואים מעטים התגוררו בו, עלה לפתע על ראש שמחתם של החוקרים המערביים. סיבת ההתרחשות הזו הייתה החיפוש שהפך למרדף יוקרתי אחר שרידים לסיפורי התנ"ך ובעיקר שרידים לסיפור יציאת מצרים. המרדף הזה שהדהד והסעיר במשך שנים רבות את עולם הארכיאולוגיה נמשך לאמיתו של דבר עד ימינו וכך קרה שלעין ווייבה הנידחת, נאת המדבר המרוחקת בליבה של הערבה הלוהטת הגיעו בין השנים האלו לא פחות מארבע משלחות מחקר שונות. החשוב והמפורסם שבין החוקרים האלו הוא בלי ספק אדוארד רובינסון (1794–1863) כומר וחוקר מקרא אמריקאי שתר את הארץ בקפדנות יתירה וייחס חשיבות רבה לאזוריה המדבריים.
רובינסון הגיע בבוקר יום שבת, השני ביוני 1838 לעין וויבה, הלא היא עין יהב הקדומה שנמצאת במקום בו שוכן היום אגם ספיר והבסיס הצבאי. על התרשמויותיו מהמעיין הוא מדווח באריכות ובפירוט יובשני בדו"ח שלו ("Biblical researches in Palestine" עליו חתום גם שותפו למסע המיסיונר אלי סמית שהיה דובר ערבית). שלוש נביעות ומספר חורשות דקלים כלל המעיין שהשתרע תחת כיפת רחל (עליה ממוקם כיום הבסיס הצבאי). היה זה לדבריו של רובינסון מקור המים החשוב ביותר בערבה ומימיו היו טובים לשתייה למרות שהייתה להם את אותה ארומה גופריתית שמוכרת לנו ממעיינות וקידוחי המים בערבה גם כיום.
לאחר שהאריך בהערכות וחישובים קבע רובינסון בביטחון מלא שהגיע לקדש ברנע המקראית, האתר החשוב ביותר בתולדות נדודי בני ישראל. זהו גם אחד הקטעים הבודדים שבהם הרשה לעצמו לגלות רגש ולחרוג מהפורמט הלאקוני שאפיין את כתיבתו: "לנוכח כל העדויות הללו יכולנו לקבוע שעין ווייבה היא אתר קדש ברנע המקראית חשנו שאנו דורכים על פני האדמה שקודשה על ידי רבים כל כך" כך כתב (תרגום חופשי ר.ג).
בשנים שבאו לאחר מכן התמודד רובינסון עם ביקורת אקדמית רבה שהוטחה בו על קביעותיו הנמהרות וכארבעים שנה לאחר מכן נדחתה טענתו של רובינסון על ידי רוב רובו של הממסד האקדמי. בשנות החמישים של המאה שעברה שב הגיאוגרף חיים בר דרומא והעלה מתהום הנשייה את טענותיו של רובינסון ושוב נדחה על ידי מרבית עמיתיו. בימים אלו נחשב הניסיון לאתר את תולדות מסעי בני ישראל במדבר לאזוטריה פסאוודו מדעית ובכל זאת אומר שבאופן אישי טענותיהם העקרוניות והגיאוגרפיות של רובינסון ובר דרומא נראות לי הגיוניות וקוהרנטיות.
כך או כך, חוץ מתיאור מדוקדק של מסעו, מתי הגיע ומתי יצא, מה הייתה טמפרטורת המים ומה היה ריחם ועוד כהנה וכהנה פרטי מידע מדעיים הותיר לנו רובינסון את הציור הנפלא שאותו צייר צייר עלום שם שהצטרף למשלחתו ובו ניתן לראות את אחת מנביעות עין וויבה, את בריכות המים, שיחי הסמר והסוף, את סבך הקנה ואת עצי התמר החסונים שצמחו על מימי המעיין עם צאצאיהם הרבים - חוטרים ועצים שצמחו מגלעינים. בחזית התמונה נראים הגמלים שהוברכו ונקשרו ואת מורי הדרך, מלוויו של רובינסון שמשוחחים ומתרווחים ליד המים, קווי המסגרת של התמונה מטושטשים וניתן כמעט לצלול אליה ולשמוע את הערבית הבדואית הגרונית והיפה, לשמוע ציוץ ציפורים ולהריח את צמחיית המעיינות.
Robinson and Smith 1841 Biblical researches in Palestine, Mount Sinai and Arabia Petraea
כמעט מאה שנים חלפו אבל כשהגיע בשנת 1934 הגיאוגרף הגרמני פריץ פרנק לעין וויבה, הייתה תמונת המציאות שמצא דומה מאוד לזו שתיאר וצייר רובינסון. כשנתיים לאחר מכן הקימו הבריטים בעין ווייבה מחנה של משטרת הרוכבים ויצקו שוקת לגמלים אבל לא פגעו בספיקת המעיינות. בראשית שנות החמישים הוקמה במחנה הצבאי הבריטי תחנת ניסיונות ולצרכיה וגם לצרכיהם של חלוצי עין יהב שהגיעו לאכלס את הבסיס הצבאי בראשית שנות השישים נקדחו תחנות שאיבה אבל השפיעה במעיינות שנוקזו לבריכות נותרה איתנה. בנביעה הצפונית שזכתה לכינוי "העמק הנעלם" נערכו כמה מחתונותיהם של ראשוני עין יהב והעצים נותרו לעמוד בליבה של צמחיית המלחות, חסונים וירוקים.
סיבתה של היציבות ההידרולוגית הזו היא המבנה המיוחד של נביעות ה"כיפה" שמאפיינות את מעיינות שולי הערבה: בראשי הכיפות נשחקו והוסרו באופן טבעי שכבות הגיר והחוואר (מתצורת "עבדת", "ע'רב" ו"טקיה") שחסמו את המים שהגיעו מהר הנגב לכודים בשכבת הצור הנקבובית התת קרקעית (אקויפר) מתצורת "מישאש". מי התהום פרצו ונבעו בהיקף כיפת הצור שנחשפה מתוך החוואר והנביעות שנוצרו בקו המגע הזה נהנו מהבדלי הגובה בין הנגב לערבה, המים בהן נחלצו מ"כלאם" בלחץ, במודל הידרולוגי שמכונה באר ארטזית.
מודל מעין ארטזי (מתוך אנמר 1998 איור 7.1)
הקמתו של מרכז ספיר ב1978 על שוליה הדרום מזרחיים של "כיפת רחל" שינתה את התמונה הזו: משולי הכיפה שנחצבה, נחפרה ויושרה בכלים מכניים, השתחררו המים הכלואים באקוויפר וההתמודדות עם כמויות המים העצומות שבקעו ממנה חייבה את המהנדסים לנקז אותם למאגר נמוך. המהנדסים ובעיקר עמי שחם, החולם והמגשים, שהיה באותם הימים ראש המועצה האזורית ערבה תיכונה, בחרו למטרה הזו ב"עמק הנעלם" שזכה למים הרבים שנוקזו מהכיפה ולשם "אגם ספיר". להתפתחויות האלו ולשאיבת המים מכיפת רחל בקידוח עין רחל הייתה השפעה מזיקה ודרמטית על המעיינות הקטנים שסביב הכיפה שהלכו ויבשו. רנסנס קצר ונפלא היה למעיינות הערבה כולם אחרי רעידת האדמה של אוקטובר 1995 ששחררה שוב מים רבים למרחב ואולם מאז המשיך תהליך התייבשותם של המעיינות להתרחש ביתר שאת ואיתם גוועו והתייבשו העצים.
העצים בעינות יהב אחרי רעידת האדמה של שנת 1995 (צילום עמי שחם באדיבות רשות ניקוז ערבה).
בסופו של החורף השחון של שנת 2021-2022 נדמה היה שהקיץ הקץ על הדקליות הנפלאות של עין וויבה, העצים העתיקים שבמשך מאות שנים נתנו צל ופרי לבני האדם והגיעו עד העידן הדיגיטלי, שראו את רובינסון וסמית לפני יותר ממאה ושמונים שנה, שרדו חורפים קרים, קיצים שחונים וסופות חול עמדו לגווע. על מנת להצילם היה צורך דחוף בשיקום הנביעות ואת זה לא ניתן היה לעשות בלי התערבות דרמטית. לסיור החירום שנערך בראשית הקיץ במתחם היפה, המוזנח והעצוב שבין תחנת הדלק של עין יהב לכיפת רחל הגיעו גם נטע אור ואמנון נבון וותיקי עין יהב שראו את המעיינות בימי גדולתם (אמנון זכה אפילו להיות בין המתחתנים בעמק הנעלם) ונטע היא שטבעה למעיינות את השם העברי הנהדר עינות יהב.
דקליות עינות יהב מאי 2021
בעקבות הסיור ותחושת הבהילות ממצבם של העצים הושג הסכם זמני עם הצבא וצינור מים מהמוצב הועבר אל הדקליות החיות והעצים זכו להנשמת חירום של מים מתוקים במין סגירת מעגל שיש בה צדק היסטורי. יעקב מורדוך, יזם מלון קדים שהחל להיבנות ליד ספיר, נרתם גם הוא למשימת שימור הדקלים והזיכרון וטיילת שתוקם סביב כיפת רחל תעשה כבוד לאתרים ההיסטוריים שסביב המעיינות ולזיכרונות הרבים שהם צופנים בחובם.
היום מקץ שנה הוריקו הדקלים וצמחיית מעיינות אופיינית החלה לנבוט סביבם, עם עוד עזרה ורצון טוב מכמה גופים יחזרו גם המים הזורמים וצמחיית המעיינות הייחודית. ביום בהיר ניתן לרגע לדמיין את קולות הפכפוך וציוצי הציפורים ממש כפי שראוי להם, כפי שראו אותם דורות של נוודים, חוקרים ומטיילים וכפי שראו אותם רובינסון וסמית, ביום בהיר אחד בשנת 1838 בראשית הקיץ וצמרותיהם ירוקות.
על הידע הרב שחלקו איתי ועל הערותיהם החשובות אני מבקש להודות לליאור אנמר ולאמנון נבון
תגובות