מחבקי נופים / רועי גלילי

  • מחבקי נופים - כותרת

     

    כתב: רועי גלילי, עידן

    לפני אלפי שנים נבנה האתר הפולחני הנפלא הזה במרכז הנגב, הרחק מאתרי יישוב, קווי המסגרת שלו תוחמו בחלוקי נחל בהירים והחצר שבמרכזו מולאה בצור שחור ועדין שנאסף בעדינות מהשלוחות הסמוכות והשתלב במחווה נהדרת של פיסול סביבתי בנופיו הדרמטיים של נחל פארן. מקימיו המסתוריים היטיבו לבנות וידעו לכבד את ההרים ואת מישורי האבן השחורה (חמאדות) שסביבם וממש כפי שהוקם בידי ראשוני האדם במדבר הוא ניצב גם היום, חידתי ומעורר כבוד.

    אתר פולחני

    רק כשחפרתי בשנת 2020 חפירה ארכיאולוגית באתר אחר בסביבתו של האתר הזה הבנתי את דקויותיו של היחס המכבד הזה שהפגינו מקימי האתר לסביבת חייהם. קרומי הקרקע העדינים במישורי החמאדה (מפרט כונתילה של תצורת ערבה) הצטברו והשתבצו במשך עשרות אלפי שנים על חרסיות רכות זה לצד זה, עד שיצרו את הקרום הדק והעדין שקל מאוד להפר ולשבש וקשה מאוד לתקן ולשחזר. במהלך אותה החפירה התבקשו המתנדבים ללכת בזהירות מירבית בשביל שסומן בין האבנים הבהירות אבל למרות הזהירות נזק נגרם ואדמת המדבר זוכרת, רק בתום החפירה יכולתי להבין באמת כמה עדינות ותשומת לב ואהבה הושקעו בבניית האתר ואיזו הערכה ויראת כבוד חשו תושביו הקדומים של המדבר למרחב שסביבם ומשהו מן היראה הזו דבק בי.

    על הדברים האלו ועל מה שקרה לנו חשבתי בראשית הקיץ של שנת 2021 כשראיתי בעיניים כלות את הדחפורים של צה"ל חוצבים בגסות דרכים חסרות טעם ופשר על מישורי החמדות ממזרח לג'בל חופיירה. שמש חסרת רחמים קפחה על ראשיהם של קציני הנדסה מחטיבת הערבה, שהביטו בי ובערן מרט"ג והאזינו בכובעי מצחייה שמוטים ובעיניים סבלניות ועייפות להסברים הגיאולוגיים ולנאומי התוכחה שלנו, מנסים לפשר בין צו המצפון וההגיון למצוותו של המח"ט שלהם.
    יומיים אחרי כן התקשר הקצין הנחמד והודיע לי שבקשתי התקבלה וסלילת הדרך אכן מיותרת.

    לשלוחות הפצועות זה היה מאוחר מידי, סימניה המכוערים של עבודת הדחפורים נותרו חצובים על פני החמאדה לשנים רבות.

    קוליסים

    את אותה זילות בערכו של הנוף מגלים כבר תקופה ארוכה גם חלק מן האופנוענים ונהגי רכבי השטח שהפכו אזורים גדולים בנגב לגן שעשועים מוטורי והם באים להשתעשע, "חורשים" "קורעים" ו"טוחנים" לבלי הכר תאי שטח וקרקעות שהתעצבו במשך אלפי שנים.

    אופנוענים


    השיח הרווח על השפעתו המזיקה של האדם לעולם עוסק בעיקר בהרס ובזיהומים הרבים שהבאנו איתנו בני האנוש: הכחדת מינים אחרים, זיהומי אוויר, אדמה ומים. פגיעה והרס בתי גידול איננה מתרחשת על פי רוב בכוונת מכוון ובמרביתם של הזיהומים האלו אנחנו חשים רק בדיעבד, אחרי - לפעמים הרבה אחרי, שמתרחשת הפגיעה. במציאות הזו מתרחשים באופן כמעט אגבי זיהומים קשים נוספים, שקשורים לאורח חיינו בעידן המודרני - זיהומי האור והרעש שהפכו לחלק בלתי נפרד מנוכחותנו וגם בזיהומים האלו שהשפעתם קשה ומזיקה קשה להבחין עד שהנזק נגרם.

    אינני בטוח שההגדרה זיהום היא מדויקת אבל זיהום נוסף ומאיים הולך ומתווסף לחיינו בעת האחרונה זיהום שאבדה לנו באיזשהו אופן היכולת להבחין בו. זיהום הנוף.

    נו… עוד זיהום? יאמרו הספקנים, "מחבקי עצים", "מחבקי אבנים", הם מטיחים בחובבי הטבע, מין מילות גנאי מבולבלות ומאשימים אותם במיליטנטיות. מה עכשיו? גם מחבקי נופים?


    אבל האמת היא הפוכה, העולם שבו אנו חיים כיום הוא עולמם של בני האדם, כוחם חסר הגבולות של בני מיננו מעצב את חייהם של כל המינים ומבלי משים גם את צורתו הפיזית של המרחב שבו אנחנו חיים. במוסדות התכנון בעולם כולו וגם בארץ יש זילות נוראה בשיקולים שקשורים לתכנון נופי ולהכרה בכך שנופה של הארץ הוא מרחב ציבורי ונכס ששייך לכולם. גם כבוד והתחשבות בנוף של כולם ובאסתטיקה, היא ערך לגיטימי.

    הנה כי כן קווי מתח גבוה, דרכים וכבישים שיש להם חתימה נופית נוראה אבל פריסה מרחבית קווית ואיזו הילה, לא מוצדקת לעיתים, של נחיצות - מקבלים אישור כמעט אוטומטי להיפרס על תשתיותיהם המכוערות והמכערות על פניה היפות של הארץ.

    התופעה המקוממת הזו מורגשת במיוחד במדבר שבו דלה התכסית ונופי הפרא עומדים לעצמם במלוא הדרם ועל כן הם מתכערים בנקל וללא תקנה מה"תוספות" האלו.
    אורח מן העבר יעמוד מוכה הלם אילו יגיע לדימונה עטורת עמודי המתח, רמת חובב המתועשת או אפילו לערבה עם קווי המתח העיליים העצומים שנפרסים לאורכה ואותם התרגלנו אנו לקבל ולהכיל.
    בשיקולים התכנוניים לא נבחנה האפשרות להטמין את הכבלים באדמה אפשרות פשוטה ואמינה שעלויותיה הן כאין וכאפס לעומת יתרונותיה הבטחוניים התפעוליים והנופיים. את קו הרקיע הנקי של הרי אדום לא ניתן כבר לראות מכביש הערבה מבלי שקווי המתח העילי שגובהם עשרות מטרים יפריעו ויכערו אותו לשנים רבות. ילדינו ונכדינו כבר לא יכירו אותו ובמובן הזה יש בקווי המתח לא רק זילות בערכי האסתטיקה אלא גם ביחס לדור העתיד ולעתיד בכלל.

     

    קו מתח גבוה ליד מושב עידן.

    קו מתח גבוה ליד מושב עידן.


    לפני כמה חודשים קצה חבורה אמיצה של אוהבי הארץ "מחבקי נופים" גאים ומדופלמים באוטומטיות הזו והם יצאו למאבק מוצלח ומעורר השראה בעמודי החשמל הכעורים שהוצבו במכתש רמון, בליבה של ארץ בראשית. המאבק הזה שמסמן דרך הוא תמרור בדרך שאיננה טריוויאלית ואיננו מובנת מאליה כנגד הדטרמיניזם ההיסטורי החד כיווני (לכאורה) של ההשתלטות המצמיתה של האדם על העולם, על החיים בו על משאביו ועל נופיו.

    "ועומדות מרחוק השנים הבאות

    ולשוא תמיהותינו כה רבו

    ומוצץ לו ירח עירום אצבעו

    כבימי בראשית, בחייק אבא.


    ואנחנו שותקים. אדמה עשבית

    בירקרק הריסים מפרפרת...

    ועינינו עצמנו - ולפתע נביט

    והנה כבר חשכה הצמרת."

    במילים האלו תיאר פעם המשורר נתן אלתרמן את חוויית הפרידה מן הילדות ואת הרף העין שחולף בין ילדות לזקנה. כשאני קורא אותן היום הרחק מילדותי שלי ושנים רבות אחרי שנכתבו אני מוצא בהן מעבר לפרידה מן התמימות גם את הרמזים האפלים למה שקורה ועתיד לקרות לעולם שלנו.

    יום אחד, כך נדמה לי, נתעורר כולנו למציאות אפלה, מנוכרת, סינטטית ומלאכותית, אדמה עשבית לא תפרפר בירקרק הריסים, אך סביבנו תחשיך הצמרת. זה לא יקרה ברגע, זה ייקח זמן, אבל כשזה יקרה וכשנתעורר לעולם חרב, דומה לזה שהכרנו אבל אחר, יהיה כבר מאוחר וקשה, קשה מאוד יהיה לחזור לעולם שהכרנו.

    איך אני יודע? כי זה קרה לי, כי הייתי שם.

    זה קרה לעין צין ועין עקרבים מעיינות הקסם של ילדותי שהפכו במהלך כמה עשורים לספקטקל מפחיד של הרס וחורבן. הן לא חרבו ביום אחד וקשה לדעת ולהבין איך לפתע פתאום זה קרה. זה קרה גם לים המלח שהפך במהלך שני דורות למאגר תעשייתי וזה קורה באגביות מפחידה גם סביבנו, בערבה, לקרקע שעוברת התעללויות ולקו הרקיע שלנו, בקדנציה שלנו ולמול עינינו, במין אוקסימורון של מציאות מתועדת, מודעות וחוסר אונים.

    ספקטקל של הרס והרעלה בעין צין.

    ספקטקל של הרס והרעלה בעין צין.

    ההיסטוריה אינה שוקטת על שמריה בעידן האדם, שינויים שהתרחשו בעבר במשך עידנים ודורות ארוכים, מתרחשים בעידן המודרני בטווח של שנים בודדות. השפעת האדם על פניה של הארץ היא הרסנית ותנועת המטוטלת היא רצופה ונחרצת. כדי לשנות אותה יש צורך בתנועה נגדית דרמטית ונחרצת לא פחות. לא רק ליזמים  ולצרכיהם החד פעמיים ולא רק לבני האדם יש say וזכות קיום - גם לארץ ולנופיה. וגם לדורות הבאים שמורה הזכות להכיר אותה וליהנות ממנה.

     

    "עָרֵב אַתָּה לִשְׁלוֹם שׁוֹשַׁנָּה שֶׁלְךָ…"

    אמר פעם השועל לנסיך הקטן

    "אֲנִי עָרֵב לִשְׁלוֹם שׁוֹשַׁנָּה שֶׁלִּי… – חַזר הַנָּסִיךְ הַקָּטָן לְמַעַן יֵחָרֵת הַדָּבָר בְּלִבּוֹ"

     

    הנסיך הקטן / אנטואן דה סנט-אכזופרי

    הנסיך הקטן והשושנה

     


תגובות

תגובתך התקבלה בהצלחה!
התחברו על מנת לפרסם תגובה


לידיעתך: באתר זה נעשה שימוש בעוגיות. מידע נוסף