כתב: רועי גלילי, עידן
בסוף שנת 1965 עלתה על הקרקע היאחזות נח"ל חצבה.
קל זה לא היה, שממה, בדידות, עבודה קשה, רחוק מהבית, סופות חול… אבל הרבה רומנטיקה הייתה באוויר, ציונות ורוח נעורים אותו שיקוי פלא שהפך את ההתאקלמות בארץ הגזירה הקשוחה הזאת לאפשרית.
חריש, תיחוח, הדליה וישיבות ליליות, הנח"לאים הצעירים עבדו בימים ושמרו בלילות - זמן לא היה להם אבל בחלוף הזמן אפשר היה להרים את הראש להסתכל לרגע בגאווה אל מעבר לשדות ולהבחין בתוך השממה בלהקת זנבנים וגמל בודד, בהרי אדום או ברכסי הנגב שאבדו במרחקים.
ושם ממערב, בין השלוחות השחורות וההרים שלפני האופק, נחבאו גם מעיינות השוליים של הערבה - פלגים זורמים, עצי תמר סבכי קנה וסמר, קורנים טבע בראשיתי וצופנים סוד.
נאות המדבר האלו, מעיינות "ארץ הכיפות" כפי שמכנה אותם חוקר המעיינות ליאור אנמר, הובילו מים שנכלאו בסלע הצור המסודק של תצורת מישאש בהר הנגב ונבעו במקום בו נגדעו ראשי הכיפות (מאדמת החוואר מתצורת טקיה) במין חגיגה שמחה של מים אל תוך הערבה הלוהטת.
עין תמיד שנבע ממש מול עין חצבה היה הגדול והיפה במעיינות השוליים: פלג מים ארוך שנבע בין השלוחות שהתמתנו בנחת למרגלות כיפת תמיד והזרים פלג מים צנוע למרחק של כמה מאות מטרים וסביבו "ג'ונגל" של צמחייה צפופה וירוקה שהתפרשה לצידי הערוץ. יפה כמו גלויה ומי שראה לא ישכח.
עין תמיד / ציירה: ליסה קרייג
מעינות קדומים ויישובים חדשים בעורפם, זה לצד זה… שדות מושב חצבה שנשתלו בינתיים בנחל ערבה גדלו ותבעו עוד ועוד עבודה, אבל בין האידיאליסטים של חצבה, כך הסתבר לימים, היו גם כמה עיזים שחורות שנאות המדבר הסמוכות עין זך, עין תמיד, עין משק ועין שחק (שמות עבריים יפים שניתנו להם) קרצו להם בבדידותם המזהרת ובנופי הפרא שלהם לא פחות מאסיפות המושב ומהגשמת חזונו של בן גוריון.
מימי גלבע (לימים - רון) ממושב כפר יחזקאל הגיעה לגרעין השני של חצבה בשנת 1966 והייתה עז שחורה שכזאת: בוטנאית מוכשרת ואינטואיטיבית מלידה כמעט, שגדלה על משנתו של הבוטנאי טוביה קושניר (שנהרג באסון הל"ה וגם הוא מכפר יחזקאל), נשמה וחיה טבע וצמחים הרבה לפני שחבשה את מצנפות האקדמיה. מימי שהגיעה לעין תמיד לראשונה בשנת 1967 זוכרת היטב את עין תמיד, את ההליכה בין השיחים הצפופים עצי האשל, שיחי ההגה והימלוח שהקיפו את המעין והתחלפו בקנה, סמר ותמרים שצמחו מסביב למרכז הנביעה.
הסיבות לשינויים באופי הצומח ולהתפתחות טבעות החיגור שמאפיינות את סביבת המעיינות הן בעיקר מליחות הקרקע, שינויי שפיעה עונתיים, ותופעת ההמלחה הנימית שמתרחשת סמוך לנביעות המים באדמת המדבר: המלח בעומק האדמה מטפס ב"עורקים" שנוצרים בקרקע שנרטבת ומתייבשת בעונות היובש, לאורך עשרות סנטימטרים וממליח את פני האדמה בהיקף המעין. צמחי מלחה (הלופיטים) אינם רגישים להמלחות ולכן הם גדלים בשולי הנביעה ואילו צמחים רגישים יותר גדלים במרכז הנביעה במקום שמים זמינים דוחקים את המלח. ושם באחד מסיוריה בעין תמיד, סמוך מאוד למרכז הנביעה שמור ונחבא בין תמרים וקנים, מצאה מימי, אחוזת התרגשות את בן החורש הגדול, הסחלב המדברי היחיד, הנדיר, שופע חיות ויפהפה.
בן-חורש גדול הוא סחלב גבוה (50 עד 120 ס"מ) ומרהיב שעלי הגבעול שלו סרגליים ומחודדים והוא ירוק כל השנה וצומח במעיינות מתוך קירות לחים. בחורף הוא פורח בפריחה מרהיבה כשכל פרח בודד פורח כ-20 יום. את בן החורש מאביקים זבובי הרחף אותם הפרח מפתה ומטעה: השפית מפרישה צוף משחתי המושך את זכרי הזבוב ואילו הנקבות מטילות על השפית את ביציהם, כי הן טועות ו"חושבות" שקישוטי השפית השחורים הן כנימות, המשמשות מצע גידול לזחלי הזבוב.
העובדה שבן החורש, סחלב עדין ונדיר כל כך הצליח לצמוח באדמת הערבה הקשה תמיד הדהימה וריגשה אותי והיא מעידה בין השאר על איכות המים המשובחת במעינות אקוויפר המישאש.
בשנת 1974 נרצח בידי מסתננים מירדן עוואד בנו של עלי ממשפחת אל מיסק שחיה שנים רבות ליד עין חצבה ועיבדה בשנים גשומות את האדמות למרגלות המעיין.
עלי קבר את עוואד על השלוחה מדרום למעין ולימים נקבר על השלוחה גם הוא עצמו ובני משפחה נוספים.
חלקת הקבר הקטנה הפכה לימים לאחוזת הקבר המשפחתית של משפחת אל מיסק, אחרוני הבדואים הנוודים ומגדלי הגמלים, משפחה שחייה קשורים בערבה ובתולדות ההתיישבות.
קברי בני משפחת אל - מיסק ליד עין תמיד
שנים חלפו ובאו, חצבה גדלה ויפתה ושדותיה התרחבו וכך גם שאר מושבי הערבה אבל מעיינות השוליים הלכו והידלדלו ממימיהם שהתרוקנו בגלל שאיבות יתר.
עין זך ועין משק הסמוכים לעין תמיד עברו תהליכי התייבשות מראשית שנות ה2000 והתייבשו כליל בסביבות שנת 2015 (ואיתם גם עין אמציה, עין עפרים, עין ימלוח, עין שחק, עין דוחן, עין רחל, עין ערגה עין יהב, מעיינות ספיר ומואה).
עין תמיד, גדול מעיינות האזור הוסיף לנבוע עד שנת 2018 אז התייבש כליל והצמחייה שסביבו החלה לגווע. התייבשות הצמחייה עודדה את סחיפת הקרקע ומספר שטפונות עזים בין השנים 2018-2021 גרמו להתחתרות הנחל באדמת המעין ולפגיעה אנושה בשורשי עצי התמרים.
עין תמיד 09/24
להתייבשות המעיינות הייתה השפעה משמעותית על האקולוגיה של האזור, מיני הצמחים ובעלי החיים התמעטו והתרכזו בסמוך ליישובים ונופי הערבה - נופי המדבר הצחיחים וצמרות הדקלים ובהם צמחית המעיינות המיוחדת כמעט נעלמו. הסחלב בן החורש שנמצא בעבר גם בעין ימלוח ובספיר, היה הראשון להיפגע מהתופעה הזו. במהלך שנות התשעים התמעטו בני החורש במעינות הערבה עד שנכחדו לחלוטין. פרטים חיים של בן חורש נותרו כיום רק במעינות ים המלח ובמעיינות בהרי אדום בצידה המזרחי של הערבה.
פריחה ותקווה
למעלה מחמישים שנה חלפו מאז ראתה מימי לראשונה את בן החורש בעין תמיד ועשרים שנה חלפו מאז נעלם מאדמות חיינו, לתמיד אולי.
פגיעה אקולוגית בהיקפים שנגרמו למעינות הערבה בעשורים האחרונים איננה מתקנת את עצמה לבד ונזק שגרם האדם רק הוא בכוחו יכול לתקן.
האם יש לו לבן החורש סיכוי? ולמעיינות הערבה? האם יש להם עתיד? האם ישובו לנבוע מים חיים?
קל זה לא יהיה…אבל התשובה לשאלות האלו תלויה בעיקר בנו ובמה שנחליט לעשות.
בקצה הבריכה הקטנה בגינה בואדי ליד מו"פ ערבה, גדל - גבוה ואצילי - בן חורש שמימי הביאה בשנת 2022 מעין גדי, ייחור בודד שנשתל וגודל באהבה רבה ועל גבעוליו הירוקים מוטלת אולי המשימה הגדולה של הקמת הגרעין הגנטי המחודש של בן החורש בערבהֿ, השבת עטרה ליושנה.
אבל הוא איננו מתרגש ופרחיו היפים ששוליהם אדמדמים וצהובים מתבוננים בשמש במין שוויון נפש של פרחים והמים ניגרים על גבעול הצמיחה העדין בקולות של פכפוך והמון מאביקים מעופפים בין הרכפתנים ושיחי הפגוניה, מזמזמים סביב בקול חרישי כמו כתב חידה.
נדמה לי שזה צליל של תקווה.
על הידע הרב שחלקו איתי ועל אהבתם הרבה לבן החורש הגדול אני מבקש להודות למימי רון ולחוקר הסחלבים אסף שיפמן.
רועי גלילי 02/2025
תגובות